top of page
zvika guy




״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״

שלחתי יד מנומנמת לכיוון השידה ופגעתי בסנוז במכה ראשונה. חברי להקת אלג׳יר, שזעקו את תוגת עלומיהם מהטלפון השרוט שלי השתתקו באחת. התהפכתי וחזרתי לנמנום קצרצר. דוחה את הקץ בעוד דקת שיכחה או שתיים.

״אבא, אתה לא נורמלי..״

״מה...?״ התיישבתי במיטה, ממצמץ ישר אל תוך זוג עיניים דומעות. ״מה?....איפה....״

״לא אמרנו שתקום ותעיר אותי, אבא, איך אפשר לסמוך עליך?״

״שפרה מתוקה, הכל טוב, הנה אני כבר קם״

״איזה קם? תראה כבר שש וחצי, את האוטובוס של שבע כבר פיספסתי. זהו, אני מתה.״

התיישבתי במיטה, בתחתונים. ראשי הלם. משכתי את הסדין אלי.

״נתפוס את שבע וחצי.....תני לי רגע להתארגן... את ארוזה בכלל?״

״בטח ארוזה, עוד מאתמול, אני לא מאמינה עליך...״ היא דיברה יותר אל עצמה. לא מביטה בי. הדלת נטרקה אחריה. ״הולכים להרוג אותי. איזה זין. אני אשב על זה שבת...״ שמעתי מן המסדרון את קולה המתרחק, המילים והדן מתערבלים ונמוגים.

עכשיו כבר עמדתי, מתנדנד, מנסה להכניס רגל אחת אל מכנס אקראי שהיה זרוק על הרצפה. איבדתי שיווי משקל, ובניסיון לייצב את עצמי, חבטתי את השוק ברגל המיטה. היא לא מאחרת בגללי. לא עוד פעם.

משפשף את הרגל, ויתרתי על צחצוח שיניים ועל כפכפים. תלשתי חולצה מהמתלה ליד המיטה ודידיתי אל עבר הדלת.


הנסיעה לתחנת האוטובוס הייתה קצרה וקופצנית. שפרה ייצבה את עצמה על כנף הטרקטור הירוק, ואני עשיתי את מיטב יכולתי לא להתהפך בסיבובים. שבע עשרים ושמונה. לא הסתכלתי על שפרה. מזווית העין ראיתי את ידה אוחזת בידית כסא הנהג שלי. פרקי אצבעותיה מלבינים ממאמץ. ציפורנייה, שעד לא מזמן היו עשויות בקפידה ומשוחות בלק טיפש עשרה ורוד מזעזע, היו עתה גזוזות עד לבשר. שעון פלסטיק שחור וגברי על פרק ידה.

בית העם נגלה מעבר לפינה. עוד מעט אנחנו שם. איזה דפק. איזה עולב. רכיכה אנושית. להבריז ככה? סובבתי את ההגה ולחצתי על הדוושה עד תום ברגל יחפה, נצמד אל המתכת הקרה, הצורבת, המכפרת. הכל בסדר. עוד רגע אנחנו שם. הטרקטור הישן, ג׳ון דיר ירוק, נאנק, עושה כרגיל כמיטב יכולתו. אבא היה היחיד במושב שעדיין החזיק את אחת מהענתיקות האלה. אחרי שנפטר, היה זה יוסי שטיפל בו במיומנות וקנאות.

״תרגיע אבא״

״מה?״ צעקתי. נהמת המנוע החרישה אוזניים.

״תוריד את הרגל מהגז, די, פספסנו״ שפרה הרימה יד, מצביעה הרחק לכיוון שדרת האקליפטוסים הצפופה המוליכה אל המושב. שם, נגלה ונסתר חליפות, התרחק לו לאיטו אוטובוס אדום.

כיביתי את הטרקטור המעשן, רעש האגזוז מהדהד באוזניי עוד שניות ארוכות, ואז דממה.

״מצטער חמודה״...

שפרה קפצה מכנף הטרקטור, נעלי הצבא הכבדות שלרגליה מעלות עננת אבק קלה. היא ניגשה את העגלה מאחורה, שלפה משם צ׳ימידן כבד והעמיסה אותו על גבה.

״לאיפה את הולכת?״

״לאיפה נראה לך? אחתוך לצומת ואתפוס טרמפ לתחנה בעפולה, או כבר ישר לבסיס.״

״השתגעת? את לא נוסעת בטרמפים״

״באמת? אני גם לא מאחרת. הקורס עוד מעט מסתיים, לא מדיחים אותי על זה, אין מצב״

״אני אקח אותך״

״איך תיקח אותי? עם מה? עם זה?״ מצביעה במיאוס על הגוש הירוק העתיק ״או אולי עם הווספה המצ׳וקמקת שלך?״ שפרה אף פעם לא דיברה איתי ככה. זה הרעל של אמא שלה, הצפעונית. שמטפטפת לה אותו כבר שמונה שנים.

״אקח את האוטו של יוסי. בואי, תעלי״

״יוסי לא יתן לך בחיים״ שפרה מלמלה, כמו לעצמה, אבל הגניבה בי מבט. הצלחתי להפתיע אותה. גם את עצמי.

״בואי, מה את דואגת, תעלי״


שתי חומות האקליפטוסים נמשכו לפנינו אל האופק, או ככה זה לפחות נראה. כשהייתי ילד, כבר אז היו האקליפטוסים ענקיים, תמיד דמיינתי שאני משה החוצה את ים סוף ועובר בחרבה או משהו. ארבעים שנה אחר כך, בטנדר המתפורר, המסע בשדרה המוליכה החוצה מהמושב נראה קצת פחות הירואי.

שפרה זמזמה עם הרדיו. אלג׳יר. פעם שנייה היום. מה הסיכויים שזה יקרה? רוח הבוקר שיחקה בשערה והיא הסיטה אותו בכל פעם מחדש אבל לא סגרה את החלון. לא הצלחתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שנסענו ככה, אני והיא, לבד לאנשהו. זמזמתי גם. את הפזמון כבר זייפנו יחד, בקולי קולות. ״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״

יוסי היה חצי לבוש כשהתדפקתי על דלתו שעתיים קודם. מבטו המאוכזב סקר אותי מלמעלה. הרגשתי אשם, כרגיל. אחי הגדול אף פעם לא עטף בצלופן את מה שחשב או הרגיש. הוא, המושבניק השורשי, איש הסיירת המהולל, הבן הממשיך... אני נפולת הנמושות שברח כשהיה קצת קשה, וזחל זה לא מכבר חזרה כדי לתקן, מעט מדי ומאוחר מדי...

להפתעתי לא הייתי צריך לגמגם את מלאי התירוצים והתחינות שהכנתי מראש. ברגע שאמרתי את שמה של שפרה, הוא זרק אלי את המפתחות בלי מילה, טורק את הדלת בשנייה שתפסתי אותם בידי. ״השארתי לך את הטרקטור״ צעקתי לעבר הדלת הסגורה. ידעתי שהוא יצטרך לצאת למטע עוד מעט. לא חיכיתי לתשובה וסימנתי לשפרה תוך כדי ריצה להיכנס לקבינה.


בדרך חזרה מעפולה, השמיים כבר התקדרו. רוחות של סתיו הביאו איתן עננים שהסתירו את השמש, שדרת האקליפטוסים דמתה עכשיו למעבר במנהרה חשוכה.

הרדיו עדיין ניגן, 88 אף אם, ורק אחרי כמה צלצולים שמתי לב שהטלפון שלי, שהונח על המושב ליד, מצלצל. שפרה. בוכה. היה-פיגוע-אבל-הכל-בסדר-אל-תדאג-אני-בסדר-זה-עלה-באוויר-מולנו-היה-נורא-אבא-אנשים-בכל-מקום-על-הרצפה-וילד-אחד-וגם-איזו-אשה-שמה-אוי-אבא.... היא יבבה את המילים ברצף, שואפת אוויר בשריקה רק כשהייתה מוכרחה. עצרתי את הטנדר, במרכז השדרה, נשענתי על ההגה, מנסה להרגיע, לשאול, לנחם. אחרי דקות ארוכות היא אמרה שהגיע מישהו מהפלוגה שלה לאסוף משם את כל הצוערים, לאוטובוס אחר. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושתתקשר כשתגיע לבסיס.


דקות ארוכות נשארתי לשבת בטנדר הדומם, ואז הנעתי אותו ולאט עשיתי את דרכי החוצה מהשדרה האפלולית. הדלקתי שוב את הרדיו, והחלפתי לגלי צה״ל.

״בעקבות הפיגוע, שהחזיר את תושבי העיר לימים אפלים, פתחה משטרת העמקים בסריקות נרחבות בתחנות אוטובוס, טרמפיאדות ובכל מקום עם ריכוזי קהל גדולים. מאות שוטרים מ.....״ עברתי את שער הכניסה של המושב, הסתובבתי שמאלה אל המשק, הבטתי אל הרחוב המוכר והשתקתי במכה את הרדיו. בהמשך הדרך, לפני, מצטופפים אל גדת תעלת הניקוז היו שני רכבי שיטור, כבאית ואמבולנס אחד, בפנסים מהבהבים. התקרבתי, ויצאתי מהטנדר.

״תביאו את המלגזה....״ מישהו צעק בקול גבוה, היסטרי. ״הוא לא נושם, חמצן, מהר, לכאן..!״

פילסתי דרכי בין הקהל שהתגודד עד שהגעתי אל גדת התעלה. ילד בכה. זיהיתי בקהל את מנשה מהמכולת,

״מה קורה כאן מנשה?״ הוא הביט בי, מבולבל.

״ראובן, חכה רגע, עזוב ראובן אל...״ כמה כבאים דחפו אותי כשעשו דרכם מטה, מוטות וציוד חילוץ בידיהם. עזבתי את מנשה ונדחקתי אחריהם. ״אין דופק, אבוד...״ מישהו אמר לידי.


התקדמתי עוד קצת וראיתי זוג גלגלים של טרקטור, מונפים אל על. קפצתי אל התעלה, התקרבתי, נושם בכבדות, כושל על משהו. התייצבתי והבטתי תחתיי אל חתיכת הפח המעוקם שהיה פעם מכסה מנוע ירוק, מוכר, של טרקטור ג׳ון דיר.









zvika guy







האשה המבוגרת עמדה במרכז האוטובוס, אוחזת בעמוד המתכת בשתי ידיים, מייצבת את עצמה בקושי, פרקי אצבעותיה לבנות ממאמץ. לידה, על רצפת האוטובוס שכבה עגלת שוק נגררת, תכולתה מפוזרת לאורך המעבר. לא רחוק מהעגלה, על צידו, תיק יד חום ולא אופנתי ברוכסן פתוח, קרביו חשופים לעין כל.

ֿ ״קח תחזיק לי רגע את הדגל״ העברתי את המוט לאורן, הנחתי את השלט המקופל ברווח שבין דופן האוטובוס למושב.

״אתה רציני איתי?״ אורן תלה בי מבט, ראשו נטוי הצידה, אבל לקח ממני את מוט המטאטא, עליו מגולגל דגל כחול לבן.

האוטובוס היה ריק ברובו, נוסעים בודדים שהיו ישובים משני צידי המעבר הביטו במחזה בחוסר עניין. אחרים, שישבו רחוק יותר, אפילו לא הסתכלו לכיוון.

״שהחברים שלה יעזרו לה״ הוא סובב את הראש והמשיך להביט החוצה בשיכונים המתפוררים. הוא יכול להיות כזה שמוק, אורן. לפני רגע נאם לי בלהט על ערבות הדדית, חובה אזרחית ועוד כל מיני. הנסיעה השבועית שלנו מוציאה ממנו תמיד הרבה אמוציות.

״טוב לפחות תזוז״ הדפתי קלות בברכי את רגלו. הוא קם בחוסר חשק, מפנה לי דרך. האוטובוס עבר עכשיו דרך קריית באבוב. בדרך כלל יורדים בתחנה הזו כמה ילדים מסולסלי פיאות, ואולי אברך או שניים לבושי שחורים.

״בואי גברת אני אעזור לך״ ניגשתי והרמתי את העגלה, מייצב אותה. נתתי לה את התיק, משתדל לא להציץ פנימה.

״לא צריך, באמת שלא....״ המבטא הקל הסגיר את מוצאה האנגלוסקסי. אמריקאית אולי.

כרעתי על הרצפה המזוהמת, אוסף כמה מלפפונים אל תוך שקית. האישה המשיכה לעמוד. זוג נעלי סניקרס מהוהים הציצו מתחת לשמלה, ספק חלוק, שלבשה.

״אין שום בעיה, הנה כבר סיימנו״ זחלתי על ארבע אחר תפוח אדמה סורר, מקלל בשקט. הרגשתי את חוליות גבי מתפוקקות.

״למה הוא לא עצר לי?״ מלמלה. האוטובוס דהר עכשיו החוצה מהשכונה האפורה, כמו סייח השועט מחשיכת האורווה אל אחו ירוק.

״בטח בגלל החסימות, את יודעת, ממהר לגמור את המסלול שלו.״ הזדקפתי, נאחז בימיני במוט המתכת האנכי. תפוח אדמה בידי השמאלית.

״נהגוס למה לא עצרת לה?״ קראתי לעבר קדמת האוטובוס.

במבט שני היא לא נראתה מבוגרת הרבה יותר ממני. ראשה היה עטוף במין מטפחת מגולגלת, שהסתירה את שיערה. לגופה לבשה שמלה כהה ועליה סוודר חום ארוך שהצליח לטשטש כל קו מתאר. לרגליה, כאמור, סניקרס לבנים ישנים, מתריסות כנגד המראה הכללי.


״מצטער גיברת, למה לא צלצלת לרדת?״ מבטא ערבי קל. הנהג הציץ בראי שמעליו, יוצר איתנו קשר עין חפוז.

״איך היא תצלצל, לא ראית שהיא כמעט נפלה?״ הרמתי קצת את הקול, מנסה לעבות אותו.

אורן הציץ בי, מבליע חיוך.

״כן, נהג, הכל פה התפזר לה.... לגיברת.״ אורן זיהה פוטנציאל קומי. הכל בדיחה אצלו. הוא החזיר את מבטו אלי. ״יאללה סיימת שם? עם הגיברת? עוד מעט התחנה שלנו.״

בחוץ כבר נראו פה ושם נושאי דגלים, יחידים ובקבוצות, כשפניהם צפונה. האוטובוס, במפתיע, סטה אל מפרץ חניה של תחנה מוזנחת.

״הנה, את יכולה לרדת פה.״ הנהג פתח את הדלת האחורית.

״שוקרן יא זלמה״ אורן המשיך, משועשע. הבטתי בו בזעף.

ביד אחת עדיין החזקתי את העגלה. האשה הנהנה תודה בלי להביט בפני. היא לקחה את העגלה ועשתה דרכה במורד המדרגות החוצה מהאוטובוס. הדלת נסגרה אחריה והאוטובוס החל מתגלגל לדרכו.

עשיתי דרכי חזרה אל אורן, נאחז במסעדי המושבים, פעם ימין ופעם שמאל. אורן כבר עמד, אוחז את השלט ושני הדגלים, שלי ושלו.

״נו, עשית את המעשה הטוב שלך להיום?״

״למה אתה כזה חרא?״ בדרך כלל הציניות שלו שיעשעה אותי.

״אפשר לחשוב שאם זה היה הפוך מישהו מהם היה זז. הם עוזרים רק לעצמם אלה.״

״ואתה?״ עכשיו הוא כבר באמת התחיל לעצבן. ״למי בדיוק אתה עוזר?״

״הופה... מישהו פה מגדל ביצים...״ הוא פנה אל החלון וניתק קשר עין.

״בסדר בסדר, שמענו אותך״ לא היה לי חשק לריב. יש לנו עוד ערב שלם להעביר ביחד. על הרצפה, מתחת למושב שלו, צמוד לרגלו הימנית, היה נדמה לי שאני רואה משהו.

״אורן, תגיד, מה זה על הרצפה לידך??״

אורן הסתכל למטה, ומזיז ברגלו את החפץ לאחור.

״זה? לא יודע? סתם חתיכת זבל״ משהו בקול שלו לא מצא חן בעיני.

״אורן, תביא לי את זה רגע״

הוא לא הגיב. צל חיוך החל מתפשט על פניו. בעקב הנעל הוא בעט בחפץ, שהחליק על הרצפה המזוהמת עד מתחת למושב שמאחורינו. התכופפתי על ארבע, שוב, מקלל, וזחלתי מתחת לכסא. שמעתי אותו מצחקק מעלי.ֿ אספתי מהרצפה ארנק נשי מהוה.

״זה שלה?״ הרגשתי את פני מאדימים.

״של מי? של הזקנה? מאיפה אני יודע?״

״אתה חתיכת חרא...״ עשיתי את הדרך חזרה אל קידמת האוטובוס, נאחז במסעדים. ״נהג... נהגוס, יש מצב שאתה עוצר לי פה?״

״איפה פה?... חכה לתחנה״

״ בבקשה נהג, הנה פה אחרי הסיבוב, האישה, זאת שירדה? זאת שפספסה את התחנה שלה? מצאתי את הארנק שלה פה על הרצפה... יש מצב?״

היינו כבר בפאתי אזור התעשיה, צומת אחד אחרי היציאה מהשכונה הצפופה.

האוטובוס נטה קלות על צידו כשירד אל שוליי הכורכר, מאט עד לעצירה. הדלת הקדמית נפתחה. הנהג הסתכל עלי, ואחר כך הגניב מבט בראי שמעל ראשו, לכיוון אורן.

״תודה רבה נהגוס״ קפצתי החוצה אל השוליים. הרמתי יד בתודה לכיוון הנהג, שסגר את הדלת אחרי.

מאחורי שמעתי את אורן קורא לי מהחלון. משהו בקשר להפגנה. לא הסתובבתי.



















bottom of page