שלושה וחצי סיבובים ארוכים ועשר דקות יקרות עד שחניתי בחלק הרחוק של המפלס התחתון. בשעות הבוקר המאוחרות רוב החניון היה כבר מלא והחניה שמצאתי היתה צרה עבור רוב הרכבים שאיכלסו את באי הבניין. דחקתי את האוטו ברוורס בלתי אפשרי אל בין שני ג׳יפים חסונים ופתחתי את הדלת כדי חרך כדי להזדחל החוצה.
המזגן שכשל להתמודד עם הכבשן שבחוץ לא הועיל במיוחד גם בתוך החניון. מזל שלקחתי בקבוק מים לדרך. כשחילצתי את עצמי במאמץ מהמושב השקוע החולצה כבר נדבקה לגב ועקצוצי זיעה החלו להופיע בבתי השחי. זה בדיוק מה שאני צריך.
טרקתי את הדלת ועשיתי את הדרך אל המעליות במהירות. רק לפנות בוקר סיימתי לעבד את המסרים האחרונים והייתי תשוש. את התנועה הזוחלת ניצלתי להצצות ממושכות בלפטופ, שהיה פתוח לידי כל הנסיעה. משנן את המצגת כמו תוכי עד הרגע האחרון. שנאתי כל כך ללמוד בעל פה... ועוד יותר מזה להציג.
תוך כדי ריצה בחניון הזדמזם לי בראש פתאום קטע טקסט שלם, מילה רודפת מילה בקצב דיקלום קבוע. טקסט פומפוזי, מילים ארכאיות. משהו עם קומקום ששופך דמעות כמים על חורבן ירושלים....המילים התנגנו מאליהן.... מסיבת חנוכה בגן? גן רחל? אולי. לא הייתי בטוח.
התמונה התבהרה כשהטקסט המשיך לו, ואני שם, לבוש כמו, איך לא, קומקום, עומד קפוא מול קהל מצטופף של הורים אוחזי מצלמות וסבתות דומעות.
את שתי השורות הראשונות של המחזה, אלה שעד היום צרובות במוחי, אני מדקלם בשטף, זחוח, מחייך את החיוך הכי טוב שלי, ואז הופך השטף לזרזיף מגמגם עד שיבש לגמרי. בלקאאוט.
נצח שלם אני ניצב שם במבט מזוגג מול כיתת היורים של גן רחל. צחקוקים נבוכים נשמעים מכיוון הילדים, שיושבים על מחצלת לפני ההורים. כמה מהם מנסים לעזור, ולוחשים לי את השורה הבאה. זה רק מעצים את החרדה.
לחץ בשיפולי הבטן מתגבר, והאיבר הראשון לקרוס הוא שלפוחית השתן שלי. גדושה במיץ פטל, ומאותגרת על ידי המשב הקריר מהמזגן שמולי. הקומקום מתחיל לדלוף, מול כולם, על השטיח. זרזיף חם מזדחל לאורך רגלי הימנית, עד לנעל הרטובה. אני עומד דומם, בתוך שלולית.
הגננת, מתורגלת, קמה אלי, מפרידה בגופה המלא ביני ובין הקהל.
היא מניפה אותי באוויר וכבר אנחנו בשירותים, שם היא פותחת את כל קישורי התחפושת ומרימה מעל ראשי את קומקום הקרטון המגוחך.
אני ניצב מול האסלה, מטפטף טיפות אחרונות, מעט מדי, מאוחר מדי.
בדרך הביתה באוטו, סופגניה דביקה ביד, אבקת הסוכר מסגירה את נתיב הדמעות על לחיי .
המעלית התמהמהה.. וכשהגיעה שרר בה ריח קל של זבל. עליתי אל הלובי, ומשם מיהרתי אל המעליות הראשיות, שהמריאו אל הקומה העשרים ושלוש במהירות הופכת מעיים.
לא יהיה זמן אפילו לכוס קפה לפני הפרזנטציה, או ביקור חפוז בשירותים.
שעטתי החוצה מן המעלית, מפענח תוך תנועה את המספרים שעל החדרים. לא הרבה יוצא לי להגיע לאזור הזה של החברה. הקומות העליונות שמורות להנהלה הבכירה, וביקור כאן בדרך כלל נוסך בנו, הפרולטריון, תחושת חגיגיות עם נגיעות של חשש בריא. היום, בכל אופן, חשתי בעיקר מועקה.
כשנכנסתי כושל אל החדר הגדול, היו רוב המנהלים כבר ישובים אל השולחן האובלי. חלקם עיינו בנחת בדפים שהונחו מולם, תקציר הפרזנטציה שאעביר. אחרים הביטו בשעמום בטלפון החדיש שלהם או במסך של לפטופ דקיק.
תפסתי את מקומי בראש השולחן ושלפתי את המחשב החבוט שלי מתיק הגב, מתקין את החיבורים בידיים מזיעות. השקף הראשון כבר מתנוסס מאחורי על המסך הגדול עתיר הרזולוציה, מסביר את הנושא שלשמו התכנסנו ומציג תמונת פרופיל לא עדכנית שלי.
את ההקדמה דיקלמתי כמי שכפאו שד, התנתקתי מהחדר ומלהקת הכרישים שרחשה בו. שמתי את עצמי על הילוך אוטומט.
השאלה הראשונה הגיעה, מיתממת. עניתי בקול נמוך, מציע בקול רפה לדחות את השאלות לסוף המפגש... לשווא.
השאלה השנייה כבר לוותה בטון קנטרני. מטילה ספק בהנחת היסוד שהצגתי. גמגמתי חלושות, רואה איך עוד ועוד גבות אפורות מתרוממות סביבי. ההמשך כבר היה צפוי. עוד שאלות, הערות, קריאות. בשלב מסוים השתתקתי. ממתין. לאט, השתתקו גם הקולות.
נסיתי לחזור לרצף, ולהמשיך מהמקום בו הפסקתי, אבל ריק השתרר בין אוזני. משפטים מנוסחים ופאנצ׳ים מתחכמים, הכל התאייד.
העברתי את המצגת שקף אחד קדימה, ואז חזרתי שניים אחורה...כלום.
הכותרות על המסך, אלו שהיו אמורות להניע מונולוג ואולי אף להצית דיון נראו עכשיו כגיבוב אותיות.
לחץ בשיפולי בטני החל להיבנות באיטיות.
פניתי אל המסך למשך שניות ארוכות, שואף אוויר באיטיות, ואז הסתובבתי חזרה אל גוב האריות. צקצוקים נשמעו מהחלק הרחוק של השולחן.
הלחץ, שהתמקם באיזור השלפוחית, החל מתגבר.
לחשוש גברי נמוך הצטרף אל המצקצקים. עמדתי מאחורי מסך המחשב הפתוח. איזור חלצי בער כאילו נטבל בחומצה. הרגשתי את פני מאדימים, עוד שניה אני מתפוצץ.
הלחשושים פסקו לאיטם. זוגות עיניים נתלו בי, מעל למשקפיים כסופים.
טרקתי את המסך ויצאתי את החדר בריצה.
הסיפור התפרסם לראשונה באסופת הסיפורים הקצרים ״שד בא לקחת״ אותי של מוטיב
