top of page
zvika guy

השטיח נראה קרוב באופן מפתיע, השולחן שעמד עליו התרומם לאיטו ואז נטה הצידה בזרם, רגלי העץ צפו ומשכו את המבנה המסיבי מעלה. פלטת הזכוכית הכבדה נשמטה ונפלה כמו בהילוך איטי, מצמידה את השטיח מטה חזרה אל הרצפה. עציץ החרס הגדול שבצד נשאר נטוע במקומו, אך עלי פיקוס הגומי שצמח בו נעו בזרמי המים כאילו מתנופפים ברוח. יש בזה מן החן, חשב.

הוא חזר וצלל אל מה שהיה עד לפני כמה דקות חדר מגורים יבש ומתפקד, בגדיו הספוגים הקשו עליו את התנועה. הוא בעט את נעלי הבית מעל רגליו ואחז בידית הדלת, מושך את עצמו אל חדר הילדים. המיטה הסתורה היתה ריקה, השמיכה נעה במים לאיטה, כמו אחוזת דיבוק. הוא סקר במהירות את הרצפה, כלום לא זז בינות הצעצועים והחפצים הפזורים, הוא חתר עמוק פנימה בעוד כמה תנועות, ואז לפתע הבחין מעליו ברגלים קטנטנות יחפות חותרות במרץ. ליבו חזר לפעום. 

הוא עלה לקחת נשימה.




zvika guy

…״ואין לנו כרגע מושג איך זה הגיע לשם״ סיימה האשה בחלוק הלבן כשהיא מקלפת מעל ידיה זוג כפפות לטקס דקות. היא גחנה קדימה ואספה מהשולחן קלסר קטן עליו מדבקה לבנה עם השם המחייב ׳דו״ח פתולוגי׳.

״זה בשבילך״ אמרה והושיטה אותו לעברי.

גחנתי ולקחתי את הקלסר הדביק, מנסה לאחוז בו בשתי אצבעות, מחניק את הבחילה שגאתה בי. הריח בחדר היה בלתי נסבל. דובדבנים. 

כמו בכל אחת מהפעמים הקודמות גם כאן היו הריאות מלאות עד תום והקורבן צפוד בעווית כשעל פניו חיוך. מזל שזה לא התיק שלי.

שלפתי את העט מכיס חולצתי, פתחתי את הקלסר ועל גבי הדף הראשון שירבטתי: ״להעביר למחלקת רצח, תיק 657 / רוצח הג׳לי״


׳לי




bottom of page