השטיח נראה קרוב באופן מפתיע, השולחן שעמד עליו התרומם לאיטו ואז נטה הצידה בזרם, רגלי העץ צפו ומשכו את המבנה המסיבי מעלה. פלטת הזכוכית הכבדה נשמטה ונפלה כמו בהילוך איטי, מצמידה את השטיח מטה חזרה אל הרצפה. עציץ החרס הגדול שבצד נשאר נטוע במקומו, אך עלי פיקוס הגומי שצמח בו נעו בזרמי המים כאילו מתנופפים ברוח. יש בזה מן החן, חשב.
הוא חזר וצלל אל מה שהיה עד לפני כמה דקות חדר מגורים יבש ומתפקד, בגדיו הספוגים הקשו עליו את התנועה. הוא בעט את נעלי הבית מעל רגליו ואחז בידית הדלת, מושך את עצמו אל חדר הילדים. המיטה הסתורה היתה ריקה, השמיכה נעה במים לאיטה, כמו אחוזת דיבוק. הוא סקר במהירות את הרצפה, כלום לא זז בינות הצעצועים והחפצים הפזורים, הוא חתר עמוק פנימה בעוד כמה תנועות, ואז לפתע הבחין מעליו ברגלים קטנטנות יחפות חותרות במרץ. ליבו חזר לפעום.
הוא עלה לקחת נשימה.