השעון המעורר הספיק לצלצל למשך שתי שניות עד שניחתה עליו מהלומה של יד מיובלת.
הוא דחף מעליו את שמיכת הצמר הכבדה אל הצד הריק של המזרן, והוריד את כפות רגליו בדיוק אל תוך נעלי העבודה המאובקות שנחו לצד המיטה.
השחר יעלה רק בעוד כשעה וחצי, יש די והותר זמן.
הוא הניח בתרמיל בד כמה יתדות מתכת, גליל של כבל ברזל, ומספרי תיל. שער העץ חרק קלות כשפתח אותו ויצא מהחצר, על כתפו פטיש כבד, מתחיל את הצעדה הארוכה במעלה השביל המוביל אל החלקה שלה.
הירח, במילואו, סיפק תאורה רכה. משום מקום הצטרף אליו כלב גדול, נצמד אל רגלו הימנית, והתאים את מהירותו אל צעדיו של האיש המבוגר.
״כלב טוב, טרונצ׳ו״ האיש טפח על ראשו של הכלב, שהרים אליו מבט. ״מתגעגע גם כן?״
השביל התעקל והמשיך אל תוך ואדי קטן. השיחים משני הצדדים התחככו בכתפיים הכפופות כשפנה לעלות מהואדי אל הגבעה שלפניו. שם, אל מול גדר תיל חדשה למראה שחסמה את הדרך הניח את תרמילו, ושלף מתוכו כמה כלים.
מעט אחר כך הפריעו את דממת השחר קולות נפץ קצובים כשהגדר נכנעה, שריג אחר שריג, למספרי התיל.
השמש כבר החלה לעלות מעל לגבעה שממול כשהקשיש מחה מצח מיוזע ואסף את כלי העבודה הפזורים סביב. הוא כיתף שנית את התרמיל, ופנה לחזור בדרך ממנה הגיע. הכלב הגדול שנמנם מתחת לשיח, הצטרף אליו בכשכוש זנב.
הדרך חזרה תמיד קצרה יותר, זה מה שהיא היתה אומרת.
שער העץ חרק שוב כשנכנס. בחצר, התגודדו כבר כמה מחבריי וועד המושב, מלווים ביחידת הפיקוח בטנדר המבריק שלהם, ומגובים בשוטר גבוה ומנומנם.
״בלי שטויות הפעם, הא, יחיאל?״ ראש המועצה הציץ בו בחשש. ואז הוסיף, יותר לעצמו. ״יש רק דרך כניסה אחת לבית העלמין״
הקשיש לא הביט בו אפילו כשהשחיל את שתי ידיו במיומנות אל האזיקים שהושיט לו השוטר הגבוה.
