״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״
שלחתי יד מנומנמת לכיוון השידה ופגעתי בסנוז במכה ראשונה. חברי להקת אלג׳יר, שזעקו את תוגת עלומיהם מהטלפון השרוט שלי השתתקו באחת. התהפכתי וחזרתי לנמנום קצרצר. דוחה את הקץ בעוד דקת שיכחה או שתיים.
״אבא, אתה לא נורמלי..״
״מה...?״ התיישבתי במיטה, ממצמץ ישר אל תוך זוג עיניים דומעות. ״מה?....איפה....״
״לא אמרנו שתקום ותעיר אותי, אבא, איך אפשר לסמוך עליך?״
״שפרה מתוקה, הכל טוב, הנה אני כבר קם״
״איזה קם? תראה כבר שש וחצי, את האוטובוס של שבע כבר פיספסתי. זהו, אני מתה.״
התיישבתי במיטה, בתחתונים. ראשי הלם. משכתי את הסדין אלי.
״נתפוס את שבע וחצי.....תני לי רגע להתארגן... את ארוזה בכלל?״
״בטח ארוזה, עוד מאתמול, אני לא מאמינה עליך...״ היא דיברה יותר אל עצמה. לא מביטה בי. הדלת נטרקה אחריה. ״הולכים להרוג אותי. איזה זין. אני אשב על זה שבת...״ שמעתי מן המסדרון את קולה המתרחק, המילים והדן מתערבלים ונמוגים.
עכשיו כבר עמדתי, מתנדנד, מנסה להכניס רגל אחת אל מכנס אקראי שהיה זרוק על הרצפה. איבדתי שיווי משקל, ובניסיון לייצב את עצמי, חבטתי את השוק ברגל המיטה. היא לא מאחרת בגללי. לא עוד פעם.
משפשף את הרגל, ויתרתי על צחצוח שיניים ועל כפכפים. תלשתי חולצה מהמתלה ליד המיטה ודידיתי אל עבר הדלת.
הנסיעה לתחנת האוטובוס הייתה קצרה וקופצנית. שפרה ייצבה את עצמה על כנף הטרקטור הירוק, ואני עשיתי את מיטב יכולתי לא להתהפך בסיבובים. שבע עשרים ושמונה. לא הסתכלתי על שפרה. מזווית העין ראיתי את ידה אוחזת בידית כסא הנהג שלי. פרקי אצבעותיה מלבינים ממאמץ. ציפורנייה, שעד לא מזמן היו עשויות בקפידה ומשוחות בלק טיפש עשרה ורוד מזעזע, היו עתה גזוזות עד לבשר. שעון פלסטיק שחור וגברי על פרק ידה.
בית העם נגלה מעבר לפינה. עוד מעט אנחנו שם. איזה דפק. איזה עולב. רכיכה אנושית. להבריז ככה? סובבתי את ההגה ולחצתי על הדוושה עד תום ברגל יחפה, נצמד אל המתכת הקרה, הצורבת, המכפרת. הכל בסדר. עוד רגע אנחנו שם. הטרקטור הישן, ג׳ון דיר ירוק, נאנק, עושה כרגיל כמיטב יכולתו. אבא היה היחיד במושב שעדיין החזיק את אחת מהענתיקות האלה. אחרי שנפטר, היה זה יוסי שטיפל בו במיומנות וקנאות.
״תרגיע אבא״
״מה?״ צעקתי. נהמת המנוע החרישה אוזניים.
״תוריד את הרגל מהגז, די, פספסנו״ שפרה הרימה יד, מצביעה הרחק לכיוון שדרת האקליפטוסים הצפופה המוליכה אל המושב. שם, נגלה ונסתר חליפות, התרחק לו לאיטו אוטובוס אדום.
כיביתי את הטרקטור המעשן, רעש האגזוז מהדהד באוזניי עוד שניות ארוכות, ואז דממה.
״מצטער חמודה״...
שפרה קפצה מכנף הטרקטור, נעלי הצבא הכבדות שלרגליה מעלות עננת אבק קלה. היא ניגשה את העגלה מאחורה, שלפה משם צ׳ימידן כבד והעמיסה אותו על גבה.
״לאיפה את הולכת?״
״לאיפה נראה לך? אחתוך לצומת ואתפוס טרמפ לתחנה בעפולה, או כבר ישר לבסיס.״
״השתגעת? את לא נוסעת בטרמפים״
״באמת? אני גם לא מאחרת. הקורס עוד מעט מסתיים, לא מדיחים אותי על זה, אין מצב״
״אני אקח אותך״
״איך תיקח אותי? עם מה? עם זה?״ מצביעה במיאוס על הגוש הירוק העתיק ״או אולי עם הווספה המצ׳וקמקת שלך?״ שפרה אף פעם לא דיברה איתי ככה. זה הרעל של אמא שלה, הצפעונית. שמטפטפת לה אותו כבר שמונה שנים.
״אקח את האוטו של יוסי. בואי, תעלי״
״יוסי לא יתן לך בחיים״ שפרה מלמלה, כמו לעצמה, אבל הגניבה בי מבט. הצלחתי להפתיע אותה. גם את עצמי.
״בואי, מה את דואגת, תעלי״
שתי חומות האקליפטוסים נמשכו לפנינו אל האופק, או ככה זה לפחות נראה. כשהייתי ילד, כבר אז היו האקליפטוסים ענקיים, תמיד דמיינתי שאני משה החוצה את ים סוף ועובר בחרבה או משהו. ארבעים שנה אחר כך, בטנדר המתפורר, המסע בשדרה המוליכה החוצה מהמושב נראה קצת פחות הירואי.
שפרה זמזמה עם הרדיו. אלג׳יר. פעם שנייה היום. מה הסיכויים שזה יקרה? רוח הבוקר שיחקה בשערה והיא הסיטה אותו בכל פעם מחדש אבל לא סגרה את החלון. לא הצלחתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שנסענו ככה, אני והיא, לבד לאנשהו. זמזמתי גם. את הפזמון כבר זייפנו יחד, בקולי קולות. ״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״
יוסי היה חצי לבוש כשהתדפקתי על דלתו שעתיים קודם. מבטו המאוכזב סקר אותי מלמעלה. הרגשתי אשם, כרגיל. אחי הגדול אף פעם לא עטף בצלופן את מה שחשב או הרגיש. הוא, המושבניק השורשי, איש הסיירת המהולל, הבן הממשיך... אני נפולת הנמושות שברח כשהיה קצת קשה, וזחל זה לא מכבר חזרה כדי לתקן, מעט מדי ומאוחר מדי...
להפתעתי לא הייתי צריך לגמגם את מלאי התירוצים והתחינות שהכנתי מראש. ברגע שאמרתי את שמה של שפרה, הוא זרק אלי את המפתחות בלי מילה, טורק את הדלת בשנייה שתפסתי אותם בידי. ״השארתי לך את הטרקטור״ צעקתי לעבר הדלת הסגורה. ידעתי שהוא יצטרך לצאת למטע עוד מעט. לא חיכיתי לתשובה וסימנתי לשפרה תוך כדי ריצה להיכנס לקבינה.
בדרך חזרה מעפולה, השמיים כבר התקדרו. רוחות של סתיו הביאו איתן עננים שהסתירו את השמש, שדרת האקליפטוסים דמתה עכשיו למעבר במנהרה חשוכה.
הרדיו עדיין ניגן, 88 אף אם, ורק אחרי כמה צלצולים שמתי לב שהטלפון שלי, שהונח על המושב ליד, מצלצל. שפרה. בוכה. היה-פיגוע-אבל-הכל-בסדר-אל-תדאג-אני-בסדר-זה-עלה-באוויר-מולנו-היה-נורא-אבא-אנשים-בכל-מקום-על-הרצפה-וילד-אחד-וגם-איזו-אשה-שמה-אוי-אבא.... היא יבבה את המילים ברצף, שואפת אוויר בשריקה רק כשהייתה מוכרחה. עצרתי את הטנדר, במרכז השדרה, נשענתי על ההגה, מנסה להרגיע, לשאול, לנחם. אחרי דקות ארוכות היא אמרה שהגיע מישהו מהפלוגה שלה לאסוף משם את כל הצוערים, לאוטובוס אחר. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושתתקשר כשתגיע לבסיס.
דקות ארוכות נשארתי לשבת בטנדר הדומם, ואז הנעתי אותו ולאט עשיתי את דרכי החוצה מהשדרה האפלולית. הדלקתי שוב את הרדיו, והחלפתי לגלי צה״ל.
״בעקבות הפיגוע, שהחזיר את תושבי העיר לימים אפלים, פתחה משטרת העמקים בסריקות נרחבות בתחנות אוטובוס, טרמפיאדות ובכל מקום עם ריכוזי קהל גדולים. מאות שוטרים מ.....״ עברתי את שער הכניסה של המושב, הסתובבתי שמאלה אל המשק, הבטתי אל הרחוב המוכר והשתקתי במכה את הרדיו. בהמשך הדרך, לפני, מצטופפים אל גדת תעלת הניקוז היו שני רכבי שיטור, כבאית ואמבולנס אחד, בפנסים מהבהבים. התקרבתי, ויצאתי מהטנדר.
״תביאו את המלגזה....״ מישהו צעק בקול גבוה, היסטרי. ״הוא לא נושם, חמצן, מהר, לכאן..!״
פילסתי דרכי בין הקהל שהתגודד עד שהגעתי אל גדת התעלה. ילד בכה. זיהיתי בקהל את מנשה מהמכולת,
״מה קורה כאן מנשה?״ הוא הביט בי, מבולבל.
״ראובן, חכה רגע, עזוב ראובן אל...״ כמה כבאים דחפו אותי כשעשו דרכם מטה, מוטות וציוד חילוץ בידיהם. עזבתי את מנשה ונדחקתי אחריהם. ״אין דופק, אבוד...״ מישהו אמר לידי.
התקדמתי עוד קצת וראיתי זוג גלגלים של טרקטור, מונפים אל על. קפצתי אל התעלה, התקרבתי, נושם בכבדות, כושל על משהו. התייצבתי והבטתי תחתיי אל חתיכת הפח המעוקם שהיה פעם מכסה מנוע ירוק, מוכר, של טרקטור ג׳ון דיר.
