top of page
zvika guy

״הוא נושך?״ הבחור עם החולצה הירוקה התקדם לאט, מציע את גב היד לרחרוח.

״לא, מה פתאום״ שיחררתי את ההדק הרצועה, ונתתי לגוש הפרווה האפור להתקדם קצת ולרחרח בעניין את היד המושטת.

״איזה גזע זה?״ הבחור החל מעסה את ראשו של אלפרד, מגרד מתחת לאוזניים השמוטות.

״לא בטוחה, יש בו כל מיני... הוטרינר אמר שהוא בעיקר כלב ציד סקוטי, בגלל זה השיער, אבל הוא שמן אז בטח יש בו גם קצת לברדור...״ השתתקתי, הבחור סתם מנסה להיות נחמד ואני פה אוכלת לו את הראש.

״הוא חתיך״ הבחור חייך, חייכתי חזרה. גם אתה, חשבתי. כנראה שאחרי הכל זה היה רעיון לא רע לאמץ את היצור חסר החן.

״ברור״ אמרתי ״אלפרד חתיך עולם״ שחררתי עוד קצת את הרצועה. הבחור התכופף, ואחז את ראשו של אלפרד בין ידיו.

״אה, רק אל תיגע לו ב....״ ניסיתי למשוך ברצועה אבל היה מאוחר מדי. הבחור נאנק בהפתעה כששיניים כהות אך נחושות ננעצו בכף ידו. 







zvika guy




 

 

 

11:27

 

״יאללה, תתחילי, אחרת לא נצא מפה היום.״ 

אירית ממשיכה לאסוף אותם למקומות. יהלי ונגה הפסיקו סוף סוף לרוץ במעגלים והתיישבו. היא מסמנת לי בהנהון מקצה החדר שאפשר להתקדם, ואני עוזבת סוף סוף את המולת החדר הגדול. איזה יום.

התיק שלי תלוי במסדרון, גבוה מעל להישג ידם של אצבעות קטנות וחטטניות. אני מגששת פנימה, הודפת הצידה את קופסת הסיגריות ומאתרת את נרתיק האוזניות. האוזניות טעונות חלקית אבל זה יספיק עד לסוף היום. אני שומעת מהחדר הגדול עוד כמה הדי מלחמה:

״עמיתי, אמרתי לך לא! מה קורה לך היום? יהלי! תשב בבקשה עכשיו!״

אני חייבת להתנתק קצת. אני תוקעת את האוזניות באוזן והרדיו מתחבר אוטומטית. קול חמור סבר של קריין ״...וכמובן שנעדכן כשנדע עוד פרטים...״  אני מחפשת תחנה אחרת. קול נשי מסביר ״...המחיר שגבה האירוע...״ אני עוברת לאפליקציית הפודקאסט. קול רך ומלטף ממשיך מאותה הנקודה בה עזבתי אותו בבוקר. שום דרמות. 

אני נכנסת לקצב ומתחילה לסדר את הבלאגן בחדר הקטן.

 

11:36

 

נגיעה בכתף. אני מסתובבת אל תוך פניה הסמוקות של אירית. היא אומרת משהו, אני מסמנת לה עם היד ומוציאה אוזניה אחת מהאוזן:

״את יכולה שנייה? הוא עוד פעם מילא את המכנסיים.״

״מי, עמית?״

״אלא מי? הרג אותי היום הילד הזה.״

אני שולפת גם את האוזניה השנייה והולכת אחרי אירית לחדר הגדול. זה רק שתינו היום, ונראה שכל הילדים באטרף. אולי זה בגלל המצב, לא יודעת. שיגמר כבר היום הזה. שיגמר כבר השבוע הזה. 

 

11:48

 

אני ממשיכה לארגן את הילדים עד שאירית מסיימת עם עמית. הוא הפוך לגמרי כל השבוע. אמא שלו אמרה שהאבא במילואים כל השבוע. אולי בגלל זה הוא ככה, התנצלה. גם בבית הוא פרוע. חזר להרטיב.

אירית מגיחה מיוזעת מכיוון השירותים. אחריה משתרך זאטוט מבויש. אני מחזירה לה את הפיקוד וחוזרת במהירות לחדר השני. עוד מעט ההורים מגיעים. 

אני מסיימת לערום את הבובות בפינת הבובות ועוברת לסדר את פינת האחות. על מיטת הטיפול הקטנה בובה של דובי שוכבת באלכסון, מכוסה ברישול בסמרטוט צבעוני. כפה שעירה אחת משתלשלת החוצה, תלויה ברפיון לצד המיטה. אתמול בחדשות הראו קטעים מחילוץ הפצועים מהבניין שקרס. חיילים מאובקים, בציוד מלא, מאזנים ביניהם אלונקה כשהם יורדים בזהירות מגל של הריסות. 

מהאלונקה שטושטשה בכבדות בעריכה, השתלשלה יד רפויה, חסרת חיים.

 

11:56

 

            ״אני לא יכולה איתו יותר. את חייבת לעזור לי,״ אני שומעת את אירית גם דרך האוזניות. אני עוזבת את המגב וממהרת לחדר השני. עמית שוכב בפישוט איברים על הרצפה, צורח. היום שישי הזה לא נגמר. אני מרימה אותו ומחבקת אותו עד שהוא נרגע. "מה יש לך? מה קורה עמיתי?" אוף, שתבוא כבר אמא שלו. 

״אבא...״ הוא מייבב אל תוך כתפי. לא חשבתי שהוא כל כך קשור לאבא שלו, בדרך כלל בגיל הזה הם בוכים לאמא. כמה זמן הוא בכלל לא ראה את אבא שלו? אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי באבא של עמית אוסף אותו ולא מצליחה. בטח כמה שבועות... ואיך בכלל קוראים לו? אני זוכרת שמות של כמעט כל האמהות, וכמה מהאבות. בשם של אבא של עמית אני לא מצליחה להיזכר. אלון? אורן? משהו עם אלף.  

מבעד לחלון אני רואה הורים מתחילים להתגודד במבואה הקטנה ובחצר הגן, מחכים לאות כדי לפרוץ פנימה כנחשול של תשומת לב. נראה לי שאסיים את השטיפה כבר אחר כך. 

רק שתבוא כבר אמא שלו לעזאזל.

 

12:02

           

            הכניסה לגן נפקקת ברגע שנפתחת הדלת. ערבוביה של הורים וילדים, תיקי גב צבעוניים, חיבוקים ודמעות. כל הורה מנסה להשתלט על הצאצא הפרטי שלו והציוד הקשור אליו. היום יום שישי, היום בו מרוקנים את המגירות בה הצטברו היצירות במשך השבוע. ילדים נרגשים מגישים בגאווה להורים מופתעים גליון קרטון פריך שצרור עלי שלכת דבוקים אליו בדבק פלסטי. הסתיו הוא עונה מצוינת ליצירה. 

אני עומדת על המשמר מחוץ לדלת, מקפידה שאף הרפתקן זעיר לא יחליט לצאת בלי ליווי הורה. כבר קרו מקרים, אני מזכירה לעצמי. מורשת הקרב עוברת בינינו הסייעות ממחזור למחזור.

אני מחייכת אל ההורים, מלטפת ראשי ילדים. חלק מבקשים חיבוק לפני סוף השבוע ואחרים נבוכים, מתעלמים. הדקות הללו. אני קוראת להם ״רגע ההיפוך״. הילדים, עדיין בשטח הגן, משילים מעליהם את גלימת חוקי הגן, משנים את מצב הצבירה שלהם, ואז, כהרף עין, נוצק כל ילד חזרה אל תוך תבנית משפחתו.   

 

אני מרימה מבט אל החצר. מחפשת בעיני לשווא את אמא של עמית. אלוהים רק תעשה שהיא לא תאחר... טוב שתאחר, אבל לא יותר מעשר דקות.

 

12:07

 

הגן מתחיל להתרוקן, הילדים המעטים שנותרו ישובים במעגל על השטיח ואירית משחקת איתם בכמה קוביות. עדיף שיהיו עסוקים ולא ייצמדו אל הדלת, מחכים לאמא או אבא. אני לא מבינה את ההורים האלה שגורמים לילד שלהם לחכות להם בסוף היום, ועוד ביום שישי. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? כשלי יהיה ילד הוא לא יצטרך לחכות לי דקה, אף פעם.

אני מרימה את הכיסאות על השולחנות ומכינה את החדר הגדול לשטיפה. אירית מסתכלת בשעון הגדול שעל הקיר. גם הנשמה הטהורה והמכילה שלה צריכה לנוח. כבר עשר שנים שהיא מקנחת אפים וישבנים, קילומטרים של טישו. אני מתה על ילדים אבל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן.       

ראש מזוקן עטוי כובע ריצה לבן מציץ אל תוך החדר.

״אה... יעלי?...״

ילדה קטנה מתרוממת מהשטיח ורצה אל תוך זרועותיו הפתוחות.

״אבא!!!״

״חמודה...״ הגבר שנכנס בינתיים אל החדר אוסף אותה אל זרועותיו. הילדה מניחה ראש מתולתל על כתפו. 

״אני מתנצל״ הוא פונה אלי, לא מבחין באירית שישובה עדיין על הרצפה עם שאר הילדים ״את לא יודעת איזה פקקים יש פה בכניסה״ בגדי ספורט בוהקים מתוחים על כרס קטנה, נעלי ריצה על רגליים דקיקות. אני מהנהנת קצרות, משתדלת להסיט מבט.

״הכל בסדר, אל תשכחו לקחת את היצירות מהמגירה. שבת שלום.״

הגבר מוריד את יעלי לקרקע, והיא, מתורגלת היטב, רצה בדילוגים אל המגירה שלה ושולפת ערימה של דפים מרשרשים.

״אבא!!!!״ צווחה נשמעת מכיוון השטיח.

״זה לא אבא שלך עמיתי,״ אירית מנסה להרגיע. מאוחר מדי. הילד כבר שכוב על הרצפה, בועט ברגליו כאחוז אמוק. קוביות עץ צבעוניות מתגלגלות לכל עבר. אני ממהרת אליו ומרימה אותו על הרגליים. הוא מפיל את עצמו שוב על הרצפה. מה יש לו היום? אני מרימה אותו שוב, מרגישה את הדם מציף את פניי. אני אוחזת בכתפיו ואז שומעת אותו מייבב.

״אבא שלי...״ 

״זה לא אבא שלך, עמיתי. אבא שלך יגיע עוד מעט, אתה תראה.״ 

״את זוכרת שאבא שלו במילוא..״ אירית השתתקה. היא כורעת על הרצפה, אוספת את הקוביות ומרימה אלי מבט. עדיף לא לנדב אינפורמציה. אין לדעת איך אמא שלו תיקשרה לו את הנושא, אם בכלל. 

אני מרימה אותו ומרגיעה אותו בתנועות נדנוד.

 

12:24

           

            ״נו מה קורה איתם?״ אירית סוחטת את הסמרטוט ופורשת אותו על הדלי ליבוש. ״את האוטובוס של רבע לאחת כבר פספסתי.״ 

״לכי, אני אשאר איתו.״  באמת שאין לי בעיה. לא מחכה לי שום דבר מיוחד, ואירית נראית כל כך עייפה. יש לה עוד נסיעה הביתה. אני חוזרת ברגל.

״מה פתאום, נחכה עוד קצת בטח היא תגיע עוד מעט.״ 

עמית רבץ על צידו באפלולית פינת הכריות, אוחז בשתי ידיים קטנות את מכשיר הטלפון שלי, פניו מוארות מבוהק המסך. המדיניות הנוקשה של שימוש במכשירי טלפון בשטח הגן נעלמה מזמן. אם ההורים לא שומרים על הכללים אז גם אנחנו לא.

״את חושבת שהכל בסדר?״ אירית מתישבת על שולחן קטן, הטלפון בידה.

״מה זאת אומרת? אני מתיישבת מולה.

״לא יודעת....״ אירית גוללת את הפיד ״כתוב שהיתה עוד תקרית...״

            אני שותקת. מסתכלת על הילד השקוע בקורותיו של בוב הבנאי, בספרדית. ההמולה שככה זה מכבר. אני מרגישה את המתח בכתפיים מתחיל להתפוגג. האינטנסיביות התובענית של הדאגה הבלתי פוסקת לעדת האפרוחים מתחילה לפנות את מקומה לרגיעה הנינוחה של סוף השבוע. אני לא אתן לדמיונות של גננת היסטרית להרוס את זה.    

״מה יש לך את? למה את חושבת על זה בכלל?״ 

אירית לא עונה, שקועה במסך הטלפון.


12:46

 

״אני לא יודעת, אירית אמרה משהו על זה.״

״כן, אני פה איתו... כן, בטח ברור... אין על מה.״

אני מנתקת את הטלפון. עינת הייתה יעילה כהרגלה. היא תתקשר אל אמא של עמית, או כל מי שצריך. דחיתי את השיחה איתה כמה שאפשר. אהבתי את ההרגשה שאני ממונה, ולהיות ממונה פירושו לפתור בעיות בלי להטריח ולהטריד את המעסיק שלך. אבל זה באמת מקרה חריג. 

עמית היה עכשיו בחיקי. הוא איבד עניין במסך הטלפון לפני כעשרים דקות. כשהרים עיניים ונוכח שהוא הילד האחרון שנותר בגן נשמט הטלפון מידיו והוא רץ אלי בבכי. מאז הוא עלי. אני מנצלת את העובדה שהטלפון חזר אלי, וגוללת קצת באינסטגרם מאחורי גבו של הפעוט המכורבל. אני פותחת לרגע את ynet, להתעדכן. בכל זאת מלחמה. איזו טעות. אני נשאבת אל הכותרות הזועקות מהמסך. דובר צה"ל מודיע.... ראש הממשלה מתרה... אלוף הפיקוד מסביר... ומתחת לכל אלו, מחכים לתורם בסבלנות, סיפורי הקורבנות, החללים, המשפחות... אם אוזרים עוז וגוללים עוד קצת אפשר לעיתים להתנחם בסיפור שיקום הירואי. אני ממשיכה, עיני מזוגגות. מה עם אבא של עמית? אני עוברת על שמות, על ידיעות. אלון או אורן? איך קוראים לו? ושם המשפחה? משהו עם גימל.  

אני מחזירה את תשומת ליבי אל הגוף הקטן המכווץ שעלי, נשימתו שורקנית. בטח אמא שלו תגיע עוד מעט. בטח כלום.

 

13:12

 

צלצול טלפון. ברוך השם. 

הטלפון של הגן, גדול דביק ומיושן, ניעור לחיים בצלצול רם ומרושע.

עמית עדיין עלי. הוא נרדם וראשו המתולתל מחופר בשקע שמתחת לצווארי. הנשימה שלו נרגעה מעט ואני מרגישה את חזהו מתמלא ומתרוקן חליפות כנגד גופי. שנת עלפון.

הטלפון מצלצל שוב, עמית נע קלות. בטח אמא שלו.

אני מסתכלת על הטלפון, אומדת את המרחק והמסלול. אם אקום עכשיו אעיר את עמית. חבל... ולמה שאמא שלו תתקשר לגן? למה שלא תבוא פשוט ותאסוף את הילד שלה?

חוט הטלפון נמשך לו מתחת המכשיר, לאורך המדף העליון ולאורך הקיר. אני עוקבת אחריו במבטי.

עוד צלצול. גורן! שם משפחה שלהם הוא גורן! אני נזכרת.

החוט מתקדם, צמוד לפנלים השחוקים. קצת לפני רגל הכסא עליו אני יושבת מתרומם החוט, ומסתיים בתקע פלסטיק הנעוץ בשקע תקשורת שבקיר.

צלצול. אני גוללת בראש את רשימת השמות של ynet .הכל מעורפל עכשיו.

אני שולחת רגל אחת, זהירה, ומגששת אחר החוט. עמית זע עלי. אני קופאת. בזהירות אני משתמשת ברגל אחת כדי לחלוץ את הסנדל מהרגל השנייה, ובבהונות יחפות אני עוקבת אחר החוט.

צלצול.

אני שולפת את חוט הטלפון מהקיר. שקט משתרר בגן. עמית זע קלות. אני מלטפת את ראשו עד שהוא נרגע.

 

 

 

 

 









עריכה: ענבר גרינשטיין

הסיפור התפרסם בפרויקט כתיבת קיץ 2024 של ספרים?


bottom of page