לנוכח המצב

האשה המבוגרת עמדה במרכז האוטובוס, אוחזת בעמוד המתכת בשתי ידיים, מייצבת את עצמה בקושי, פרקי אצבעותיה לבנות ממאמץ. לידה, על רצפת האוטובוס שכבה עגלת שוק נגררת, תכולתה מפוזרת לאורך המעבר. לא רחוק מהעגלה, על צידו, תיק יד חום ולא אופנתי ברוכסן פתוח, קרביו חשופים לעין כל.

ֿ ״קח תחזיק לי רגע את הדגל״ העברתי את המוט לאורן, הנחתי את השלט המקופל ברווח שבין דופן האוטובוס למושב.

״אתה רציני איתי?״ אורן תלה בי מבט, ראשו נטוי הצידה, אבל לקח ממני את מוט המטאטא, עליו מגולגל דגל כחול לבן.

האוטובוס היה ריק ברובו, נוסעים בודדים שהיו ישובים משני צידי המעבר הביטו במחזה בחוסר עניין. אחרים, שישבו רחוק יותר, אפילו לא הסתכלו לכיוון.

״שהחברים שלה יעזרו לה״ הוא סובב את הראש והמשיך להביט החוצה בשיכונים המתפוררים. הוא יכול להיות כזה שמוק, אורן. לפני רגע נאם לי בלהט על ערבות הדדית, חובה אזרחית ועוד כל מיני. הנסיעה השבועית שלנו מוציאה ממנו תמיד הרבה אמוציות.

״טוב לפחות תזוז״ הדפתי קלות בברכי את רגלו. הוא קם בחוסר חשק, מפנה לי דרך. האוטובוס עבר עכשיו דרך קריית באבוב. בדרך כלל יורדים בתחנה הזו כמה ילדים מסולסלי פיאות, ואולי אברך או שניים לבושי שחורים.

״בואי גברת אני אעזור לך״ ניגשתי והרמתי את העגלה, מייצב אותה. נתתי לה את התיק, משתדל לא להציץ פנימה.

״לא צריך, באמת שלא....״ המבטא הקל הסגיר את מוצאה האנגלוסקסי. אמריקאית אולי.

כרעתי על הרצפה המזוהמת, אוסף כמה מלפפונים אל תוך שקית. האישה המשיכה לעמוד. זוג נעלי סניקרס מהוהים הציצו מתחת לשמלה, ספק חלוק, שלבשה.

״אין שום בעיה, הנה כבר סיימנו״ זחלתי על ארבע אחר תפוח אדמה סורר, מקלל בשקט. הרגשתי את חוליות גבי מתפוקקות.

״למה הוא לא עצר לי?״ מלמלה. האוטובוס דהר עכשיו החוצה מהשכונה האפורה, כמו סייח השועט מחשיכת האורווה אל אחו ירוק.

״בטח בגלל החסימות, את יודעת, ממהר לגמור את המסלול שלו.״ הזדקפתי, נאחז בימיני במוט המתכת האנכי. תפוח אדמה בידי השמאלית.

״נהגוס למה לא עצרת לה?״ קראתי לעבר קדמת האוטובוס.

במבט שני היא לא נראתה מבוגרת הרבה יותר ממני. ראשה היה עטוף במין מטפחת מגולגלת, שהסתירה את שיערה. לגופה לבשה שמלה כהה ועליה סוודר חום ארוך שהצליח לטשטש כל קו מתאר. לרגליה, כאמור, סניקרס לבנים ישנים, מתריסות כנגד המראה הכללי.

״מצטער גיברת, למה לא צלצלת לרדת?״ מבטא ערבי קל. הנהג הציץ בראי שמעליו, יוצר איתנו קשר עין חפוז.

״איך היא תצלצל, לא ראית שהיא כמעט נפלה?״ הרמתי קצת את הקול, מנסה לעבות אותו.

אורן הציץ בי, מבליע חיוך.

״כן, נהג, הכל פה התפזר לה.... לגיברת.״ אורן זיהה פוטנציאל קומי. הכל בדיחה אצלו. הוא החזיר את מבטו אלי. ״יאללה סיימת שם? עם הגיברת? עוד מעט התחנה שלנו.״

בחוץ כבר נראו פה ושם נושאי דגלים, יחידים ובקבוצות, כשפניהם צפונה. האוטובוס, במפתיע, סטה אל מפרץ חניה של תחנה מוזנחת.

״הנה, את יכולה לרדת פה.״ הנהג פתח את הדלת האחורית.

״שוקרן יא זלמה״ אורן המשיך, משועשע. הבטתי בו בזעף.

ביד אחת עדיין החזקתי את העגלה. האשה הנהנה תודה בלי להביט בפני. היא לקחה את העגלה ועשתה דרכה במורד המדרגות החוצה מהאוטובוס. הדלת נסגרה אחריה והאוטובוס החל מתגלגל לדרכו.

עשיתי דרכי חזרה אל אורן, נאחז במסעדי המושבים, פעם ימין ופעם שמאל. אורן כבר עמד, אוחז את השלט ושני הדגלים, שלי ושלו.

״נו, עשית את המעשה הטוב שלך להיום?״

״למה אתה כזה חרא?״ בדרך כלל הציניות שלו שיעשעה אותי.

״אפשר לחשוב שאם זה היה הפוך מישהו מהם היה זז. הם עוזרים רק לעצמם אלה.״

״ואתה?״ עכשיו הוא כבר באמת התחיל לעצבן. ״למי בדיוק אתה עוזר?״

״הופה... מישהו פה מגדל ביצים...״ הוא פנה אל החלון וניתק קשר עין.

״בסדר בסדר, שמענו אותך״ לא היה לי חשק לריב. יש לנו עוד ערב שלם להעביר ביחד. על הרצפה, מתחת למושב שלו, צמוד לרגלו הימנית, היה נדמה לי שאני רואה משהו.

״אורן, תגיד, מה זה על הרצפה לידך??״

אורן הסתכל למטה, ומזיז ברגלו את החפץ לאחור.

״זה? לא יודע? סתם חתיכת זבל״ משהו בקול שלו לא מצא חן בעיני.

״אורן, תביא לי את זה רגע״

הוא לא הגיב. צל חיוך החל מתפשט על פניו. בעקב הנעל הוא בעט בחפץ, שהחליק על הרצפה המזוהמת עד מתחת למושב שמאחורינו. התכופפתי על ארבע, שוב, מקלל, וזחלתי מתחת לכסא. שמעתי אותו מצחקק מעלי.ֿ אספתי מהרצפה ארנק נשי מהוה.

״זה שלה?״ הרגשתי את פני מאדימים.

״של מי? של הזקנה? מאיפה אני יודע?״

״אתה חתיכת חרא...״ עשיתי את הדרך חזרה אל קידמת האוטובוס, נאחז במסעדים. ״נהג... נהגוס, יש מצב שאתה עוצר לי פה?״

״איפה פה?... חכה לתחנה״

״ בבקשה נהג, הנה פה אחרי הסיבוב, האישה, זאת שירדה? זאת שפספסה את התחנה שלה? מצאתי את הארנק שלה פה על הרצפה... יש מצב?״

היינו כבר בפאתי אזור התעשיה, צומת אחד אחרי היציאה מהשכונה הצפופה.

האוטובוס נטה קלות על צידו כשירד אל שוליי הכורכר, מאט עד לעצירה. הדלת הקדמית נפתחה. הנהג הסתכל עלי, ואחר כך הגניב מבט בראי שמעל ראשו, לכיוון אורן.

״תודה רבה נהגוס״ קפצתי החוצה אל השוליים. הרמתי יד בתודה לכיוון הנהג, שסגר את הדלת אחרי.

מאחורי שמעתי את אורן קורא לי מהחלון. משהו בקשר להפגנה. לא הסתובבתי.

Photo by Will Mu

גן עדן

״אמא של שאולי, איפה שאולי?״

אני פורץ אל הדירה הקטנה, היישר אל לב הסלון המנומנם.

״שמה, בחדר״ היא צועקת לי מהמטבח.

אני פונה אל המסדרון, כמו אינספור פעמים בעבר. מוצאי החג עדיין תלויים באוויר. שרידי ריחות תבשילים, ניחוח מי ורדים, וצל סירחון של עשן סיגריה.

בסלון נושקים זה לזה כמה שולחנות בגבהים שונים, שמפה מוכתמת בשיירי מזון עדיין מכסה אותם. סביבם, ערבוביה של כסאות לא תואמים. על הספה הכבדה דמוית העור שבפינה רובצים שניים מדודיו של שאולי, מעכלים.

״רוצה קצת חורשתה-סבזי?״ אמא של שאולי מציצה מהמטבח. ״נשאר הרבה, טעם גן עדן, חבל לזרוק״. בשתי ידיים עטופות במגבת היא אוחזת בידיות של סיר אלומיניום נטול מכסה, עננת אדים קטנה מיתמרת מעליו.

התבשיל הירוק הריחני פועל את פעולתו המיידית על בלוטות הרוק שלי. למאכלים בבית של שאולי תמיד יש שמות מוזרים, אבל אני אוהב לאכול שם בכל הזדמנות. כל כך יותר מעניין מהשניצלים בבית.

״לא...״ אני צועק לה תוך תנועה ״אולי אחר כך״

בחדר הצפוף, לבדו, על גבי מזרון שהונח על הרצפה, אני מוצא את שאולי מקופל בתנוחת עובר.

*

שאולי ואני גרנו באותו בניין רכבת מאורך, אני בכניסה א' והוא בכניסה ב'.

בין שתי הכניסות הפרידה רחבה מרוצפת, ובערך משם, כמה חודשים לפני פסח שמעתי את השריקה של יוסי, ואחריה, בקולי קולות, תיאור נרגש ומגומגם שהוא צעק לעבר חלון החדר שלי.

עליתי על המיטה והוצאתי את פלג גופי העליון החוצה מהחלון, לוודא שאכן שמעתי נכון.

״יורד....!״ צעקתי בחזרה, מלוא הגרון.

קפצתי מטה אל הרצפה, השחלתי את הרגליים בסנדלי העור התנכיים שהיו זרוקים על הרצפה, בלי לרכוס את אבזמי המתכת. ויתרתי על חולצה, חלפתי על פני אבא בסלון ורצתי החוצה אל חדר המדרגות.

מאחורי שמעתי אותו קורא ״אל תטרוק את הדל..... ״

רעש הדלת הנטרקת קטע אותו.

דילגתי על גרם המדרגות הארוך שתיים שתיים, מסיים בקפיצה מרהיבה של שלוש המדרגות האחרונות בכל קומה כשאני אוחז במעקה המתכת ביד ימין ליציבות. הסנדלים עפו בקפיצה הראשונה, אספתי אותם ביד והמשכתי לשעוט מטה.

בקומה ראשונה כבר שמעתי קולות של התרגשות וצחקוקים. כשהגעתי מתנשף לרחבה המרוצפת, בקושי הצלחתי לפלס לי דרך בין המון של ילדים מתגודדים.

בקהל זיהיתי את כל ילדי השכונה וגם לא מעט אורחים. היו שם ילדי הגן, אותם עדיין לא שתפנו במשחקי הכדור. היו הילדים שלמדו בממלכתי, אלו מרמב״ם הדתי ואפילו שלושת האחים מדירת הקרקע, שנאספו מדי בוקר בהסעה. ״חינוך מיוחד״ אמא אמא קראה לזה.

נדחפתי דרך הקהל המבעבע של גופיות, חולצות בית ספר פרומות ורגליים יחפות והגעתי למעגל הפנימי. במרכז, על מרצפות הבטון הגדולות והאפורות ישב לו שאולי, רגליו השחומות משוכלות תחתיו, ועליהן, לבן, צח וצמרירי, רבץ לו בשלווה טלה לבן.

מעגל הילדים הצפוף שמר על מרחק ביטחון מהפלא שבמרכז, אך לאט החלו האמיצים שבינינו לצמצם טווח, צעד אחר צעד.

שלומי וינשטיין העז והושיט יד רזה וניסה לגעת בזנב הכדורי. הטלה ניער את זנבו קצרות ושלומי המופתע ניתר אחורה ונפל על אחוריו לקול מצהלותינו.

״מאיפה לך, שאולי?״

״אבא שלי הביא לי מהדוד שלי, מהמושב״

לשאולי היו המון קרובי משפחה, בכל מיני מקומות אקזוטיים. לי הייתה דודה אחת בחדרה, שגרה בבניין בדיוק כמו שלנו. היו לשאולי גם ארבעה אחים, עם שני הגדולים חלק חדר. אני הייתי בן יחיד והיה לי חדר משלי.

״אפשר לגעת?״ הטלה היה שקט באופן מפתיע, חם למגע, הרגשתי את הלמות ליבו. ״זה במקום הכלב שאמרת?״

שאולי היה חולה על כלבים. הוא הכיר את כל הגזעים והסוגים. כל פעם שעבר כלב בסביבה הוא היה חייב ללטף אותו, לצעוק ״שב״ ו״ארצה״ בקול הצפצפה שלו.

״לא, זה לא קשור״

ציפיתי ששאולי יהיה יותר עליז. אם אני הייתי מקבל טלה הייתי די שמח.

הטלה הלבן השתלב עד מהרה בשגרת היום של השכונה. שאולי קרא לו, איך לא, ״רקסי״, והקפיד להוריד אותו למטה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב.

בקצה הרחוב, במגרש הריק הוא היה משחרר אותו מהחבל שהיה כרוך על צווארו, ונותן לו ללחך מן העשביה הקוצנית שכבר החלה מצהיבה בתום האביב הקצר. לפעמים היה שאולי מוציא מסרק צפוף, ורוד, ומסרק בקפידה את השיער הצפוף של רקסי, פולה אניצי קש וקוצים.

בשבועות הראשונים ליוותה אותו פמליה מילדי השכונה, שהלכה והתמעטה לקראת פסח, אז כבר היה שאולי עושה את הסיבוב בגפו.

כמו שלמדתי, היה רקסי חולק עם שאולי את יצועו, בחדר הקטן והצפוף, וריח מתקתק של כבש דבק בחברי. כשנכנסתי אל הכיתה בבקרים, יכולתי ברחרוח קל של האוויר לדעת אם שאולי הקדים להגיע.

*

״מה קורה שאולי? נו, אתה לא רוצה לדבר איתי?״ אני עומד בכניסה לחדר.

שאולי שוכב על גבי מזרון שהונח על הרצפה, בצמוד אל הקיר כדי שיהיה מקום לשני המזרונים של האחים שלו. אני מושך את השמיכה מעליו, הוא שוכב על הצד, מחבק את ברכיו בזרועות דקות וחומות.

״שאולי, עשיתי לך משהו?״

הריח המתקתק עדיין נוכח בעוז, אבל הנוכחות הצמרירית נעלמה.

״איפה רקסי?״ אני שואל, סוקר את החדר, שהיה קטן מלהסתיר כבש צעיר, כמו שרקסי גדל להיות.

שאולי מסובב אלי את פניו, הן אדומות מבכי.

הוא לוחש משהו, קצת קשה לי להבין.

אני מתקרב אליו .

״מה אמרת? איפה רקסי?״

שאולי חוזר על דבריו, בקול רם יותר. הפעם אני שומע מצוין.

״חורשתה-סבזי״

-----------------------------

הסיפור נכתב עבור ערב הקראת סיפורים בנושא ״אוכל״ בקפה יודפת, בשיתוף סדנאות הבית. עריכה: שירה קורונה

Photo by Kat Smith