״אמא של שאולי, איפה שאולי?״
אני פורץ אל הדירה הקטנה, היישר אל לב הסלון המנומנם.
״שמה, בחדר״ היא צועקת לי מהמטבח.
אני פונה אל המסדרון, כמו אינספור פעמים בעבר. מוצאי החג עדיין תלויים באוויר. שרידי ריחות תבשילים, ניחוח מי ורדים, וצל סירחון של עשן סיגריה.
בסלון נושקים זה לזה כמה שולחנות בגבהים שונים, שמפה מוכתמת בשיירי מזון עדיין מכסה אותם. סביבם, ערבוביה של כסאות לא תואמים. על הספה הכבדה דמוית העור שבפינה רובצים שניים מדודיו של שאולי, מעכלים.
״רוצה קצת חורשתה-סבזי?״ אמא של שאולי מציצה מהמטבח. ״נשאר הרבה, טעם גן עדן, חבל לזרוק״. בשתי ידיים עטופות במגבת היא אוחזת בידיות של סיר אלומיניום נטול מכסה, עננת אדים קטנה מיתמרת מעליו.
התבשיל הירוק הריחני פועל את פעולתו המיידית על בלוטות הרוק שלי. למאכלים בבית של שאולי תמיד יש שמות מוזרים, אבל אני אוהב לאכול שם בכל הזדמנות. כל כך יותר מעניין מהשניצלים בבית.
״לא...״ אני צועק לה תוך תנועה ״אולי אחר כך״
בחדר הצפוף, לבדו, על גבי מזרון שהונח על הרצפה, אני מוצא את שאולי מקופל בתנוחת עובר.
*
שאולי ואני גרנו באותו בניין רכבת מאורך, אני בכניסה א' והוא בכניסה ב'.
בין שתי הכניסות הפרידה רחבה מרוצפת, ובערך משם, כמה חודשים לפני פסח שמעתי את השריקה של יוסי, ואחריה, בקולי קולות, תיאור נרגש ומגומגם שהוא צעק לעבר חלון החדר שלי.
עליתי על המיטה והוצאתי את פלג גופי העליון החוצה מהחלון, לוודא שאכן שמעתי נכון.
״יורד....!״ צעקתי בחזרה, מלוא הגרון.
קפצתי מטה אל הרצפה, השחלתי את הרגליים בסנדלי העור התנכיים שהיו זרוקים על הרצפה, בלי לרכוס את אבזמי המתכת. ויתרתי על חולצה, חלפתי על פני אבא בסלון ורצתי החוצה אל חדר המדרגות.
מאחורי שמעתי אותו קורא ״אל תטרוק את הדל..... ״
רעש הדלת הנטרקת קטע אותו.
דילגתי על גרם המדרגות הארוך שתיים שתיים, מסיים בקפיצה מרהיבה של שלוש המדרגות האחרונות בכל קומה כשאני אוחז במעקה המתכת ביד ימין ליציבות. הסנדלים עפו בקפיצה הראשונה, אספתי אותם ביד והמשכתי לשעוט מטה.
בקומה ראשונה כבר שמעתי קולות של התרגשות וצחקוקים. כשהגעתי מתנשף לרחבה המרוצפת, בקושי הצלחתי לפלס לי דרך בין המון של ילדים מתגודדים.
בקהל זיהיתי את כל ילדי השכונה וגם לא מעט אורחים. היו שם ילדי הגן, אותם עדיין לא שתפנו במשחקי הכדור. היו הילדים שלמדו בממלכתי, אלו מרמב״ם הדתי ואפילו שלושת האחים מדירת הקרקע, שנאספו מדי בוקר בהסעה. ״חינוך מיוחד״ אמא אמא קראה לזה.
נדחפתי דרך הקהל המבעבע של גופיות, חולצות בית ספר פרומות ורגליים יחפות והגעתי למעגל הפנימי. במרכז, על מרצפות הבטון הגדולות והאפורות ישב לו שאולי, רגליו השחומות משוכלות תחתיו, ועליהן, לבן, צח וצמרירי, רבץ לו בשלווה טלה לבן.
מעגל הילדים הצפוף שמר על מרחק ביטחון מהפלא שבמרכז, אך לאט החלו האמיצים שבינינו לצמצם טווח, צעד אחר צעד.
שלומי וינשטיין העז והושיט יד רזה וניסה לגעת בזנב הכדורי. הטלה ניער את זנבו קצרות ושלומי המופתע ניתר אחורה ונפל על אחוריו לקול מצהלותינו.
״מאיפה לך, שאולי?״
״אבא שלי הביא לי מהדוד שלי, מהמושב״
לשאולי היו המון קרובי משפחה, בכל מיני מקומות אקזוטיים. לי הייתה דודה אחת בחדרה, שגרה בבניין בדיוק כמו שלנו. היו לשאולי גם ארבעה אחים, עם שני הגדולים חלק חדר. אני הייתי בן יחיד והיה לי חדר משלי.
״אפשר לגעת?״ הטלה היה שקט באופן מפתיע, חם למגע, הרגשתי את הלמות ליבו. ״זה במקום הכלב שאמרת?״
שאולי היה חולה על כלבים. הוא הכיר את כל הגזעים והסוגים. כל פעם שעבר כלב בסביבה הוא היה חייב ללטף אותו, לצעוק ״שב״ ו״ארצה״ בקול הצפצפה שלו.
״לא, זה לא קשור״
ציפיתי ששאולי יהיה יותר עליז. אם אני הייתי מקבל טלה הייתי די שמח.
הטלה הלבן השתלב עד מהרה בשגרת היום של השכונה. שאולי קרא לו, איך לא, ״רקסי״, והקפיד להוריד אותו למטה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב.
בקצה הרחוב, במגרש הריק הוא היה משחרר אותו מהחבל שהיה כרוך על צווארו, ונותן לו ללחך מן העשביה הקוצנית שכבר החלה מצהיבה בתום האביב הקצר. לפעמים היה שאולי מוציא מסרק צפוף, ורוד, ומסרק בקפידה את השיער הצפוף של רקסי, פולה אניצי קש וקוצים.
בשבועות הראשונים ליוותה אותו פמליה מילדי השכונה, שהלכה והתמעטה לקראת פסח, אז כבר היה שאולי עושה את הסיבוב בגפו.
כמו שלמדתי, היה רקסי חולק עם שאולי את יצועו, בחדר הקטן והצפוף, וריח מתקתק של כבש דבק בחברי. כשנכנסתי אל הכיתה בבקרים, יכולתי ברחרוח קל של האוויר לדעת אם שאולי הקדים להגיע.
*
״מה קורה שאולי? נו, אתה לא רוצה לדבר איתי?״ אני עומד בכניסה לחדר.
שאולי שוכב על גבי מזרון שהונח על הרצפה, בצמוד אל הקיר כדי שיהיה מקום לשני המזרונים של האחים שלו. אני מושך את השמיכה מעליו, הוא שוכב על הצד, מחבק את ברכיו בזרועות דקות וחומות.
״שאולי, עשיתי לך משהו?״
הריח המתקתק עדיין נוכח בעוז, אבל הנוכחות הצמרירית נעלמה.
״איפה רקסי?״ אני שואל, סוקר את החדר, שהיה קטן מלהסתיר כבש צעיר, כמו שרקסי גדל להיות.
שאולי מסובב אלי את פניו, הן אדומות מבכי.
הוא לוחש משהו, קצת קשה לי להבין.
אני מתקרב אליו .
״מה אמרת? איפה רקסי?״
שאולי חוזר על דבריו, בקול רם יותר. הפעם אני שומע מצוין.
״חורשתה-סבזי״
-----------------------------
הסיפור נכתב עבור ערב הקראת סיפורים בנושא ״אוכל״ בקפה יודפת, בשיתוף סדנאות הבית. עריכה: שירה קורונה
