״הלו?.....״ שוב שכחתי לכבות את הצלצול. את המספר לא זיהיתי.
הסתכלתי מסביב, הייתי לבד במעבר.
״אפרת אתגר?״
״מדברת״ העברתי את הטלפון אל הכתף, והטתי את הראש ימינה כדי להחזיק אותו שם.
״שלום, מדברת זוהירה מהמשלוחים של שופרסל אונליין.״ קול נשי, מבטא ערבי כבד.
״שלום זוהירה, איך אני יכולה לעזור?״ כל כך קיוויתי שזה לא יקח הרבה זמן. יעקב הגיע היום עצבני וגם ככה הוא לא מגלה הרבה סבלנות לשיחות אישיות. לא בא לי לריב איתו עוד פעם.
״חסרים כמה מוצרים ברשימה שלך.״ נשמעת כאילו היא מקריאה מדף שמונח לפניה.
״איזה מוצרים?״ באמת שכבר אין לי כוח אליהם. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה קיבלתי את כל מה שהזמנתי, בלי טלפונים, בלי מבטא ובלי תירוצים.
״אה... נייר אפייה, 20 דפים, גודל תבנית.״ היא נשמעה מתנצלת.
למה בכלל הם מפרסמים מוצר שאין להם? כל פעם אותו סיפור עם העלובים האלה. אף פעם לא טורחים לעדכן את המלאי באתר שלהם ואחר כך מחליפים חצי מהרשימה במוצרים יקרים יותר.
פתאום קצת ריחמתי עליה. בטח חדשה באיסוף.
נשענתי על העגלה.
״אז מה יש במקום?״
״אה....״ זוהירה המסכנה לא שלטה בחומר בעליל. ״יש חבילה של 40 דפים״
״וכמה זה עולה לי?״
״תשע שקלים וחמישים וחמש אגורות״
״וכמה החבילה שהזמנתי?״ דיברתי לאט, מוליכה אותה בעדינות.
״ ארבע שקלים ותשעים אגורות״ קולה של זוהירה רעד, כמעט מתייפח.
״מוותרת, תוציאי מהרשימה״ ביד ימין היטבתי את הטלפון שנאחז עדיין בין כתף ללחי וביד שמאל דחפתי את העגלה.
״רוצה משהו במקום?...אולי נייר אפיי...״
״כלום, פשוט תוציאי״ העגלה נתקעה בפינה של מדף, הטלפון כמעט נשמט מאחיזתו. עם כל הכבוד, זה לא זמן טוב. ״זוהירה, אפשר אולי להמשיך אחר כך? אני באמצע משהו״
״מתי אחר כך?״
״לא יודעת, בארבע?״ ידעתי את התשובה ובכל זאת שאלתי.
״אי אפשר, המשלוחים צריכים לצאת עד עשר. המשלוח הבא ביום רביעי״
״טוב, טוב, בואי נסיים, מה עוד יש לנו שם?״ דחפתי את העגלה למעבר של השימורים. וניסיתי להיצמד למדפים. שמעתי את יעקב במעבר המקביל. צועק, כרגיל.
כשהגיעה השיחה בדיוק חיפשתי קמח. הקמחים נמצאים בסוף השורה.
המשכתי לדחוף לכיוון המשוער.
״חסר רק עוד קוטג׳ של טרה. נגמר. רוצה תנובה במקום?״
״זהו? יופי. כן אני רוצה תנובה. יופי.״ זה היה קצר.
״תודה רבה לך, שמחתי להעניק שירות״ אפשר היה להרגיש את ההקלה בקולה של זוהירה. אפילו המבטא הכביד טיפה פחות.
הצוואר כאב לי מלהחזיק את השפופרת. הזדקפתי מתנוחת הרכינה שאימצתי לעצמי מעל העגלה והתמתחתי.
שמחתי לסיים את השיחה, אבל לא באמת התנגדתי להפוגה הכפויה.
הסתכלתי בצרור הדפים המודפסים שהוצמדו בקליפס מתכת למשטח על גבי העגלה שלפני. עט פלסטיק זול נתלה בחוט קצר מתחתיו. את הדפים כיסו שורות צפופות מודפסות של שמות מוצרים, חלקם מחוקים בקו, חלקם מוקפים בעיגול, מאורגנים לפי המיקום שלהם במבוך המדפים והמעברים שלא נגמר אף פעם.
הכותרת שבדף הראשון ציינה את שם הלקוח והטלפון שלו. ליאת שובל, שממתינה אי שם לאריזה של 250 גרם של קמח תופח. שישה שקלים וארבעים וחמש אגורות.
התבוננתי בעצב במדף התחתון הריק.
שלפתי את הטלפון הנייד, והקלדתי את המספר שׁבכותרת.
״הלו? גברת ליאת שובל?... שלום... מדברת אפרת מהמשלוחים של חצי חינם... יש כמה מוצרים שחסרים לך בהזמנה. אפשר להציע לך תחליף?"
