ידידו הטוב
ממש מעבר לפינה מחכה לנו שגרה בה הטכנולוגיה, המתווכת ממילא בינינו לבין המציאות, תנגיש גם את חיות המחמד שלנו.
את הסיפור הקצר הזה פרסמתי באתר ״עברית״, ככה שהוא זמין לקריאה אונליין שם, ואם אתם חובבי הז׳אנר המד״בי, אז תמצאו אותו גם בגליון 11 של ״נכון״1.
בכל אופן, כנראה שבצע הכסף סימא את עיני, ואפילו חתמתי על מסמך (ארוך בהרבה מהסיפור) שאוסר עלי לפרסם אותו בשום פלטפורמה דיגיטלית.
כנראה שלא מדובר במאסטרפיס. סיפור נחמד סה״כ, טיפה דיסטופי, עתידני אבל במידה, ובעיקר לא קשור בשום צורה ואופן למלחמה הזאת, או לזאת שלפניה, או לזאת שלפניהן. הביקורות שקיבל היו אוהדות, אבל אני חושד שרובן הגיעו ממשפחה וחברים מנומסים.
בכל אופן, אני לא בטוח ש 18 השקלים שהרווחתי שווים את האנונימיות שגזרתי עליו.
מכיוון שאני שומר חוק ומכבד הסכמים, לא אפרסם כאן את הסיפור במלואו, אבל כן אשים פה קטע, ולינק לעברית.
מי שרוצה לצרוך את הסיפור שם, בכיף. אפילו ארוויח מזה 23 אגורות לפני מיסים. אבל אם בא לכם, אנרכיסטים שכמותכם, לדפוק את המערכת ולקרוא בחינם, תגידו לי ואשלח לכם עותק אישי.
אז ככה זה מתחיל:
זמזום מנוע מרוחק ניקב את מסך שנתו נטולת החלומות, ומשם פעפע והתגבר הרעש כזרזיף ההופך לשטף, עד שהציף את הכרתו, חודר את סכר התודעה.אוזנו השמאלית התרוממה קלות לחידוד השמיעה. הרעש התגבר, כן, זה בפירוש יכול להיות המנוע הנכון. נשמע ככה. הוא קם בעצלתים מהמרבץ המרופט, התיישב על אחוריו והתגרד בעונג במשך כמה רגעים. קרן השמש ששזפה את פרוותו הקצרה בשעות האחרונות התקדמה לה זה מכבר אל קצה החדר, מסיימת את מהלכה היומי ומציינת את שעת הערביים. הוא התמתח, פורש את רגליו האחוריות מלוא אורכן, זנבו זקור אל על.
רעש המכונית התגבר, והוא שמע את המנוע מאט סיבוביו לפני הפנייה אל הרחוב ואז מאיץ ומגביר את נהמתו. הוא ניגש בטפיפה אל החלון הפונה אל הרחוב, עלה על שתי הרגלים האחוריות והזיז בעזרת חוטמו את הוילון, בדיוק בזמן כדי לראות בחטף את אחוריה של מכונית לבנה נכנסת אל חניון הבניין.
הוא פנה אל הדלת בכשכושי זנב והמתין. דקה אחר כך נשמע קול מפתח מסתובב, והדלת נפתחה לכדי חריץ, ואז לאחר היסוס קל, לרווחה. הוא הרים מבט שואל אל האדם שנכנס אל החדר, ריחרח לרגע את האוויר, מפענח את הניחוח הזר, ואז סב לאחור וכשזנבו מקופל בין רגליו אל בטנו פסע באיטיות אל מחוץ לטווח עיין.
האדם שבדלת הבחין בו, נעמד לרגע, מחכה לראות מה יעשה הכלב הזקן, ואז פלט המהום של שביעות רצון כשראה את הכלב מסתלק לו אל מתחת לספה בזחילה מסורבלת. הוא סגר את הדלת מאחוריו, מכניס את צרור המפתחות אל כיס מעיל הצמר השחור שלבש.
ממקום מרבצו החדש שמתחת לספה, יכול היה הכלב לראות עכשיו את רגליו של הזר נעולות מגפי עור מרופטות נעות אנא ואנא ברחבי הדירה. הוא שמע מגירות נפתחות ונסגרות, דלתות של ארונות צייצו על ציריהן, ורהיטים נגררו על גבי המרצפות בקולות חריקה רמה.
הוא הלך והתכווץ אל תוך עצמו, נדחק אל הקיר מתחת לספה, ליבו הולם במהירות. בגדים וחפצים הושלכו אל הרצפה וכמה רסיסים של אגרטל כמעט ופגעו בו. האדם שהסתובב ברחבי הדירה הקטנה החל מדבר אל עצמו, בהתחלה מלמולים חסרי פשר, ואז ככל שהכאוס נמשך, החל מלווה את פעולותיו הנמרצות בצעקות וקללות שהלכו והחריפו. לפתע השתנה בבת אחת הטון, מנרגן וכעוס למשהו אחר, כמעט עליז.
״צעצוע נחמד... ״ קולו של הזר היה גבוה, מאנפף.
מתחת לספה, רעד עבר בגבו של הכלב והוא הפליט יבבה דקה, מפוחדת. ואכן, המגפיים הכבדים נפנו כעת אל עבר הספה בצעדים נמרצים. הספה נתלשה בעוצמה ממקומה והחליקה למרכז החדר. בפינה, מכונס לכדי עיגול שעיר ומפוחד רעד לו הכלב.
״בוא חמודי... פסט... פסט...״ הזר, בעליל, לא היה איש של כלבים. הוא התכופף, והושיט אל הכלב יד פשוטת אצבעות. הכלב, מפינתו, הביט בו בחוסר אמון וגרגר. משהלכה היד והתקרבה, הפך הגרגור בהדרגה לנהמה, וכשהגיע היד לטווח המתאים עשה הכלב ניסיון איטי ונואל לנשוך אותה. השיניים הקשישות נסגרו בנקישה על האוויר, הרבה אחרי שהזר משך את ידו אחורה.
סמור ומאוכזב, נעץ הכלב עינים ביד המתרחקת.
״בוא, חמוד, זה לא יעזור. קלטתי אותך. בוא תעשה לשנינו חיים קצת יותר קלים.״ הכלב הוסיף להביט בו במשטמה. ״אני לא רוצה להכאיב לך... אבל אני יכול. אתה מבין את זה, נכון?״
הסיפור פורסם בגליון 11 של כתב העת ״נכון - כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות״