הם מדברים עליו, הוא מרגיש את זה. הוא עומד רגע מחוץ לדלת הסגורה, כאילו מחפש משהו בטלפון. מצמצם את עיניו כדי לשמוע יותר טוב, מילדות הוא עושה את זה בלי לשים לב. הדלת החצי שקופה מראה צלליות בתזוזה, רעש של גרירת כיסאות, הם סיימו.
הוא זז במהירות לכיוון המטבחון ונובר באחת המגירות.
״הלו בועז״ צעיר מקריח וגמלוני מתקדם אליו בחיוך רחב מדי ״תן כיף״.
רק לא אורי עכשיו, אין לו כוח לזה.
״הי״ הוא מנסה לא להישיר מבט.
״שמעת? הולך להיות עוד גל״. אורי מוזג לעצמו סודה מהברז הכסוף ולוגם ברעש. בועז מתכווץ.
״כן, ככה אומרים״
״מעניין מי עכשיו״
״כן, מעניין״
הוא נשאר באותו יום עד מאוחר, זה לא זמן טוב לא להיות נוכח. כשהוא אוסף את הלפטופ ואת האוזניות הגדולות הוא כבר האחרון במשרד. הוא מסתכל לכיוון חדר של שלומית, חושך. נראה שהיא כבר הלכה הביתה.
הוא חומק לכיוון המעלית. גם הפעם הגל חלף מעליו. זה מה שצריך, להוריד את הראש, לעצור נשימה, להישאר עד מאוחר.
״בו-עז?״ קול מאנפף מאחוריו. שלומית. הוא קופא במקומו.
״הי״ זהו. הוא יודע שזהו. ״מה נשמע שלומית?״ היא חיכתה לו במטבחון, רוצה לבשר לו את הבשורה בדיסקרטיות הזונה. מה זונה? דווקא עדיף ככה, מה הוא צריך את הדרמות.
אבל מה יהיה? זה העיתוי הכי גרוע בעולם. השוק מת. וגם המלחמה הזאת. אולי יתנדב למילואים? מושיק עשה את זה. הוא כבר חצי שנה עושה יומיות ביחידה הישנה שלו. אבל מי יקח אותו עכשיו?
״בועז, טוב שנתקלתי בך....״ היא מתרוממת מכיסא הבר הגבוה עליו ישבה, רכונה על הלפטופ. הוא שם לב לעיגולים השחורים מתחת לעיניה.
בטנו מתהפכת, כמו כיס אוויר בטיסה גרועה.
״מה... מה המצב?״ הוא מוריד את התיק אל הרצפה, בולע רוק.
״הכל בסדר. רק רציתי לשאול מה נשמע בועז, לא ראיתי אותך מזמן.״
