האדומה היפה

מיני-דרמה בחדר ארונות.

החרך דרכו נהגנו להציץ החוצה התרחב לפתע כשאור הציף את החלל הקטן, מסנוור ומסמא.

מצמצתי כמה פעמים עד שהסתגלתי לניאון.

הם באים לקחת אותך יפה! שמעתי את הלחשוש מתחתי. תשתקי לבנה! אמרתי.

יד קטנה ודביקה גיששה לכיווני. צמצמתי את עצמי למינימום האפשרי ונדחקתי אל אחורי המדף. לבנה התכווצה תחתיי, מצחקקת, וחוזרת, הפעם בניגון מעצבן במיוחד. באים-לקחת-אותך-יפהההה!

“אני לא מוצאת את האדומה!”.

הכרתי את הקול הזה.

נשמתי עמוק, משתדלת לחשוב מחשבות שמחות. יש הרבה אדומות בארון. זו לא חייבת להיות אני.

לבנה, את רואה את זה? כן אני רואה.

היא באה בשבילך יפה! די, תשתקי לבנה!

היד הקטנה והחמדנית המשיכה להותיר סימנים שומניים על מדף הפורמייקה הלבן. הרגשתי משב של הבל פה, עוגת שוקולד. התכווצתי אל תוכי והצטערתי עכשיו שאני לא מקופלת לשלוש. בזמנו זה נראה חסרון, יותר קמטים....טוב, מי ידע?

“איך את לא מוצאת? אני שמתי לך את זה שם..!”

קול נשי. עמוק. לעזאזל, האמא באיזור.

“נו... אמממממא.... אני לא מוצאאאאאת” הקול הילדותי השתנק, וקול רקיעת רגליים קטנות נשמע מחוץ לארון.

זהו. היא בוכה.

היא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה כשהיא בוכה.

חיים קצרים מדי חלפו לנגד עיני. פתיחת הניילון המרשרש, המגע הראשון של יד על הקיפולים והפעם הראשונה (לפחות בגלגול הנוכחי) שבה נמתחתי אל מלוא אורכי ועטפתי בן אנוש. יותר נכון בת אנוש, קטנה במיוחד. “איזו מידה זו?” ואחר כך “את בטוחה, נראה קצת קטן, לא?” המבט שנתנה בשתינו, כשהתבוננה בראי בחדר ההלבשה, אף אחד לא הסתכל עלי ככה עד אז. “אדום זה לא יפה לך! בואי נחפש צבע אחר” ידיים חזקות תולשות ומרימות אותי מעל לראש המתולתל, ואני מושלכת לקרן זווית על רצפת חדר ההלבשה. “לא! אני רוצה את האדומה היפה!” גם אז היא בכתה.

רקיעות רגלים במדרגות

“אני באה, אני באה, לא צריך לבכות” היבבה הילדותית שככה מעט.

יד גדולה יותר, נמרצת, נשלחת אל מעמקי המדף. ניחוח קל של אקונומיקה. אני מרגישה את לבנה מתכווצת מתחתי. מצחקקת את הצחוק הגועלי שלה. אמרתי לך! היא לוחשת.

היד נכנסת במיומנות ביני אל בין ערימת הבגדים המקופלת שמעלי, ומרימה אותם אל על. אני ממצמצת באור החזק. היד מרימה אותי, מבט אחרון בלבנה המקופלת על המדף, היא מצחקקת הנבלה.

“הנה, את רואה? היא כאן, השמלה האדומה היפה, בדיוק איפה שאמרתי לך!”

אני נתלשת החוצה מהארון החמים, ונפרשת מלוא אורכי. שתי ידיים חזקות מנערות אותי עכשיו כמה ניעורים. אני מרגישה סחרחורת וקצת בחילה. הניעורים נפסקים.

“יופי, בואי נראה איך זה עליך. עברה כבר שנה”

מאחורי האם מגיחה דמות מוכרת, אולי קצת גבוהה יותר משזכרתי, וגם התלתלים השחורים היו עכשיו אסופים בגומיה אדומה לקוקו, אבל אי אפשר לטעות בה.

הרגשתי איך אני נמתחת ונמתחת. קודם לרוחב, אז לגובה ואז שוב לרוחב.

ראיתי את עצמי במראה, וראיתי את המבט שננעץ בי. קשה, מריר, מאוכזב.

“זה לא יפה לי!!!!”

“אבל ענתי, כל כך רצית את האדומה! את בקושי הלכת על השמלה הזאת!”

“זה לא יפההההההה לייייייי” הקול הפך צורמני וגבוה.... ידיים קטנות ודביקות תפסו, חפרו, צבטו, משכו וניסו לקרוע אותי מעל הגוף הקטן. הרגשתי את התפרים מתפקעים, הבד כמעט ונקרע, כפתור אחד לא החזיק מעמד, נתלש והתעופף אל על. זה כאב .

“ דיי! דיי! את הורסת את השמלה!“ הידיים הגדולות יותר אחזו בי ומשכו אל מעל לראש המתולתל. הילדה הצנומה, אולי בת ארבע, נשארה לעמוד מול הראי בתחתונים ומבט אדיש.

“רוצה את הלבנה!”

נשמתי לרווחה.