התראות
תרגיל כתיבה. על מה היית מוותר?
התראת שיגור לאזור המרכז.
החלונית האדומה הבהבה על מסך הטלפון הנייד. הוא הביט בה במבט אטום ונאנח.
רגליו החלו לגשש מתחת לשולחן אחר נעלי הבית. הנה אחת, והנה עוד אחת.
הוא התרומם על רגליו, ומיד התיישב, בעט את נעלי הבית ונעל אותם שוב, הפעם כל נעל על הרגל המתאימה. יש זמן, זו רק ההתראה.
לעזאזל, עכשיו יצטרך שוב לראות את גרינבאום. פעם שנייה השבוע, והשבוע רק התחיל.
הוא נאנח שוב והתרומם בשנית. אחר כך עשה כמה צעדים במסדרון האפלולי וגישש אחרי המפתחות שעל המדף מתחת לראי.
הוא אחז את המפתחות ומשך אותן מהמדף הקטן. המפתחות גררו אחריהן מסרק שהונח שם ונפל על הרצפה בקול רעש. הוא נאנח, בשלישית, והתכופף להרים את המסרק.
הגרינבאום הזה בטח עוד פעם ישב דווקא ממולו, ויחייך את חיוך הצנון שלו. כל השכנים יתנהגו כרגיל, כאילו כלום.
כשהתרומם, חש סחרחורת קלה. הוא נאחז במדף ויצב את עצמו. המדף חרק, רעד ונטה אל צידו. אבקת טיח לבנה כשלג אך מבשרת שחורות נבזקה כטלק מסביב, כשאחד משני הברגים שהחזיק את המדף נעקר ממקומו.
כאילו הם לא יודעים שזה הוא שלקח מהוועד, הסמרטוט הזה גרינבאום.
מתוך אינסטינקט עזב את המדף במהירות, ואז נסוג לאחור וראה מבוהל איך זה מסתובב על צידו ושומט אל הרצפה ערימה קטנה של סיכות ראש, דברי דואר, חשבונות, מטבעות ושלל פריטים חסרי שם שהצטברו עליו במאפרת קרמיקה כעורה. המדף המשיך במסעו המעגלי, חג כמטוטלת מגושמת, לקול קרמיקה מתנפצת. כשהשלים המדף את מסלולו והזדקר בניצב לרצפה, נגע קצהו הקצר בראי שמעליו, ומכוח התנופה דחף אותו מעלה מעט, אצבע אחת, אולי שתיים. יותר מזה לא היה צריך המתלה היחיד שעיגן את הראי הכבד אל הבורג שבקיר כדי לאבד אחיזה ולהעקר, בוזק אבקת טיח לבנה על סביבותיו.
הוא יקום ויגיד לגרינבאום לפני כולם מה הוא חושב עליו!
הראי החל נוטה קדימה והוא הביט אחוז פלצות בדמותו המשתקפת כשהיא מנמיכה, ולפני שהצליח לעשות צעד קדימה ולהושיט את ידו מצא עצמו מבוסס בערימה של רסיסי זכוכית.
ואם גרינבאום אפילו יגיד מילה...
הוא הושיט יד אל כף רגלו המדממת. פיסת זכוכית מרושעת תקועה בה באלכסון. הוא עקר את שבר הזכוכית, הרים אותו ואחז בו באגרוף קפוץ, כפגיון, מתעלם מהכאב.
קול האזעקה שבקע מהמכשיר הנייד שלו הקדים במעט את קול האזעקה שנשמע מבעד לתריס הפתוח.
הוא הביט על הכאוס שלמרגלותיו, נשם עמוק. ושם פעמיו אל המקלט.
הוא יהרוג אותו!