גל

(גרסת הקראה, גוף ראשון / קפה יודפת)

/

הם מדברים עלי, אני מרגיש את זה. 

אני עומד רגע מחוץ לדלת הסגורה, כאילו מחפש משהו בטלפון, מצמצם את העינים כדי לשמוע יותר טוב. מילדות אני עושה את זה בלי לשים לב. הדלת החצי שקופה מסגירה צלליות בתזוזה, רעש של גרירת כיסאות, הם סיימו.

אני ממהר לכיוון המטבחון ונובר באחת המגירות.

- ״הלו בועז״ צעיר מקריח וגמלוני מתקדם אלי בחיוך רחב מדי ומושיט אגרוף קדימה. רק לא אורי עכשיו, אין לו כוח לזה. 

- ״הי״ אני מרים יד רפה, וכשאורי לא מוותר אני מאגרף אותה ונוגע קלות באגרוף המושט במחוות שלום, מנסה לא להישיר אליו מבט.    

- ״שמעת? הולך להיות עוד גל״. אורי מוזג לעצמו סודה מהברז הכסוף ולוגם ברעש.  

אני מתכווץ. ״כן, ככה אומרים״

- ״מעניין מי עכשיו, בסבב הקודם נגעו רק בשיווק.״ 

- ״כן, מעניין״

את הפגישה עם צוות הפיתוח אני לוקח בזום. פותח את המצלמה רק בקטעים שבין המצגות. אין לי כוח לכל הטקסים האלה. לא היום. אני שם לב שיריב ומעיין מהצוות של אסף חסרים. אסף לא מספק הסברים ואף אחד גם לא שואל. עדיף ככה. מתישהו בטח יגיע מייל רשמי. ״תיקשור״ קוראים לזה, כאילו איזה כוח עליון החליט מה שהחליט ואז בחר להתגלות לבני התמותה דווקא במייל כדי לבשר את בשורת האיוב.  

הפגישה הבאה הרבה יותר קשוחה. אני אמור להציג לכל הצוות החדש את את מה שעשיתי בשבועיים האחרונים. חדר הישיבות הקטן מתמלא חלקית. אני מנסה לא ליצור קשר עין, ומעביר את שתי הדקות שנותרו עד לפתיחת הפגישה בבהיה בטלפון. בשלוש ודקה אני מדלג על הסמול טוק המסורתי וצולל ישר אל התוכן, מדקלם ומעביר את השקפים במצגת באופן מכני, ולא ממתין לשאלות שממילא לא מגיעות. אני תוהה פתאום אם יהיה טעם להוסיף את התפקיד הנוכחי לקורות החיים. אני סה״כ חצי שנה כאן, זה לא יראה טוב.   

בסוף הפגישה הם מודים לי בשפה רפה ומתפזרים בשתיקה. אני מגלגל את הכבל של המטען, מחכה שכולם יעזבו את החדר כדי שלא אצטרך לשוחח עם אף אחד ואז פוסע חזרה לאט, המרבד התעשייתי האפרפר בולע את צעדי. ליד החדר של שלומית אני מחיש מעט צעדים, מתפלל שהדלת לא תיפתח פתאום.

זה בטח העיתוי הכי גרוע בעולם. השוק מת. וגם המלחמה הזאת עכשיו. אולי אתנדב למילואים? מושיק כבר חצי שנה עושה יומיות ביחידה הישנה שלו. אולי אחזור לשליחויות?

אני נשאר עד מאוחר, זה לא זמן טוב לצאת מוקדם. כשאני אוסף את הלפטופ ואת האוזניות הגדולות אל תיק הגב אני שם לב שנשארתי אחרון במשרד. אני מסתכל לכיוון החדר של שלומית, חושך. נראה שהיא כבר הלכה הביתה.  

אני חומק לכיוון המעלית. גם הפעם הגל חלף מעלי. זה מה שצריך, להוריד את הראש, לעצור נשימה, להישאר עד מאוחר.

- ״בו-עז?״ קול מאנפף מאחורי. שלומית. אני קופא. 

- ״הי...״ זהו. אני יודע שזהו. ״מה נשמע שלומית?״ 

היא מחכה לי במטבחון, רוצה לבשר לי את הבשורה בדיסקרטיות. זונה. 

מה זונה? עדיף ככה, מה אני צריך דרמות.... בעצם כוסאמו. אני אגיד לה בדיוק מה אני חושב עליה ועל המחלקה המאעפנה הזאת. 

- ״בועז, טוב שנתקלתי בך....״ היא מתרוממת מכיסא הבר הגבוה עליו היא ישובה, רוכנת על הלפטופ. אני שם לב לעיגולים שחורים מתחת לעיניה.  

הבטן שלי מתהפכת, כמו כיס אוויר בטיסה גרועה. 

- ״מה... מה המצב?״ אני מוריד את התיק אל הרצפה, בולע רוק. 

- ״הכל בסדר. לא ראיתי אותך מזמן.״

- ״כן, עובדים, את יודעת...״

- ״כן...״ היא נראית מנותקת לרגע, מבטה מצועף. נדמה לי שהוא רואה דמעה בזווית העין שלה, היא משתתקת. כאילו אוספת כוח. 

אני מחכה שנייה, אבל בסוף לא יכול לשאת את השתיקה.

- ״אז מה שלומית... זה הסוף?....״ אני שואל.

היא מתנערת, ומסתכלת עלי, מופתעת. ופתאום מבינה ופוקחת עיניים גדולות.  

- ״מה פתאום בועז, אתה?... מאיפה הבאת את זה?.... רציתי רק לבדוק מה קורה איתך... מזמן לא יצא לנו לדבר״