
״בוא תעבור״ הוא אחז בזהירות בין העוקצים, בתיל העליון, ודרך בנעל צבאית כבדה על התיל התחתון. התכופפתי בגמלוניות ועברתי לצד השני, אוחז בנשק בשתי ידיים כדי שלא יסתבך בגדר החלודה. מן הצד השני, דרכתי עכשיו אני על התיל התחתון, ובעזרת הקנה של הנשק הרמתי את התיל העליון, דניאל קפץ בגמישות אחרי.
״אתה בטוח, בזה?״
״כן, הייתי פה כבר כשנשארתי שבת קודמת״
הקוצים היבשים התפצפצו מתחת לסוליותינו. ענני אבק זעירים עלו באוויר עם כל צעד. לאט נגלו אלינו מאחורי הגבעה אבני בזלת שחורות סדורות, מסמנות חלקות קטנות ונטושות. שרידי מבני אבן נמוכים, חסרי גג פזורים פה ושם, אקראית, צפופים יותר ככל שהוספנו לצעוד.
המשכנו בשביל שהתפתל בין המבנים. כמה מהם עדיין עמדו על תילם, והביטו בנו בעיני חלונות נטולי תריסים. הדרך הובילה לכיכר קטנה, שם מתחת לעץ תאנה גדול עצרנו, טורדים ממנוחתם כמה צרעות צהובות שנמשכו אל הפירות המרקיבים שעל הארץ.
״מדהים, לא ידעתי שיש פה מקומות כאלה״ בדומיית הצהרים, נראה המקום כמו כפר שיושביו פרשו להם למנוחה קלה בצהרי היום.
״תראה״ דניאל בעט אלי חפץ מתכתי, זביל של פצצת תאורה. ״יש פה מלא״
״טוב, הצבא מתאמן פה איזה עשרים שנה, משישים ושבע. אפשר היה לעשות פה אחלה לש״ביה״
״זה מה שיש לך בראש?״ דניאל בחן בחשד תאנה נגוסה ״תגיד, זה נראה לך כמו תולעים?״ הוא ירק, לא מחכה לתשובה שלי.
״למה מה לך יש בראש?״ התיישבתי על אבן מאורכת, שטוחה, בגודל של ספסל. העפתי מבט על הסביבה הדוממת, ואז, חייל צעיר שכמוני, הרגשתי מספיק בטוח כדי להניח את הנשק על האבן לידי. פס הזיעה שנשאר על חולצתי במקום בו עברה רצועת הנשק החל מתאדה באוויר היבש של רמת הגולן, מסב קרירות נעימה. ״חבל שלא הבאנו מיים״
״תסתכל מתחתיך, על האבן״
״אבן, מה איתה?״ התרוממתי מהאבן, עשיתי כמה צעדים וסקרתי אותה. מאורכת, בגודל של ספסל, מעט קעורה. צבעה היה בהיר יותר מהאבנים שסביבה, והיא נראתה חלקה יותר, מעובדת. היא נראתה נטועה בקרקע, ולא מן הנמנע שראינו רק חלק ממנה. על הצד שפנה אלי, בינות לעשבים נראו כמה קווים, כמו חריטות על פני האבן החלקים.
״תסתכל״ דניאל ניגש אל האבן ודרך על העשבים. בתחתית האבן קרוב לקרקע שורטטו כמה קשתות מדויקות מקבילות, שלוש במספר, שיצרו חצי כדור כמעט מדויק. קו אנכי חוצה אותן, עולה כמה סנטימטרים מעליהן ומסתיים בקו אופקי קטן.
״מגניב! מה זה?״
״נו? כמו מה זה נראה לך?״
״נראה כמו כיפה עם אנטנה או משהו....״
״סובב את הראש, טמבל, זו מנורה״
סובבתי את הראש הצידה, ואכן, הקווים הגיאומטריים הסתדרו בתבנית מוכרת.
״אני לא מבין, זה לא כפר ערבי או משהו?״
נרגש מהגילוי, התחלתי מסתובב ברחובות השוממים. כשידעתי מה לחפש, אבנים מסותתות בהירות צצו לנגד עיני בכל מקום. הן שולבו אקראית במבנים החומים הנמוכים. לפעמים כחלק מקיר תומך, לפעמים כאבן משקוף של פתח דלת או חלון. על חלקן הופיעו עיטורים גיאומטריים שונים, ומה שנראה כמו שרידים של כתב שלא הצלחתי לפענח. דניאל שלף את מצלמת הפוקט שלו וצילם כמה תמונות, כרגיל.
חזרנו לפני הצהריים. דניאל היה צריך לעלות לשמירה ולי הייתה תורנות חדר אוכל, שכללה צעדה של כעשר דקות מהפלוגה אל אוהל המטבח הגדודי ומשיכה של כמה מגשים עם יצירות קולינריות מפוקפקות של הטבח התורן.
לכפר הנטוש כבר לא חזרנו. חודש אחר כך הסתיים האימון המבצעי ועלינו לקו בלבנון.
***
אני נועל את האוטו, לוחץ על השלט פעמיים, ליתר ביטחון. ג׳יפון הליסינג החדש בולט בזרותו על רקע השכונה המוזנחת. הבלוקונים נראים דומים אחד לשני אבל אני מזהה מרחוק את הכניסה למרות שהגדר החיה שבכניסה נעלמה, בטח לפני שנים. מימין לשביל גדם יבש נמוך של עץ פיקוס. אני נזכר איך משכנו במאמץ, ילדי השכונה, פלטת עץ אל בין ענפיו החסונים, קיבענו אותה בכמה מסמרים חלודים, והקמנו ממלכה פרטית בה בילינו את חלק הארי של החופש הגדול.
התקרה בחדר המדרגות נמוכה ממה שזכרתי, וגרם המדרגות פחות תלול, אבל השלט שעל הדלת לא השתנה, אותיות פלסטיק לבנות על פיסת עץ זית כהה. משפחת דורמן.
אמא של דניאל פותחת את הדלת בחלוק מהוהה, חסר צבע, שעוטף את דמותה הכפופה. שערה, הלבן כעת, אסוף אל אחורי ראשה, בדיוק כמו שזכרתי.
״איזה יופי שבאת, יורם, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך״ היא עומדת רגע בפתח, עיניה אורות. ומייד היא זזה ומחווה ביד מגוידת אל פנים הבית.
״טוב לראות אותך, מרים, לא השתנית״ אני משקר, אבל רק קצת. אני באמת שמח לראות אותה. אני מתיישב על הספה בסלון, מזיז כמה כריות ומחכה למרים שחוזרת עם מגש מתכת קטן ועליו צלוחית של עוגיות חמאה וכוס נס קפה בשבילי ותה בשבילה.
על המזנון שממול מבחר תמונות משפחתיות בסדר כרונולוגי. מימין אני מזהה את דניאל הקטן, שיער קש וחיוך מאולץ, מעוך בין שני אחיו הגדולים, כולם בבגדי ים בדוגמת מעוינים על רקע אקליפטוס גדול. התמונות מלוות את המשפחה. שחור לבן הופך לצבע, פרצופים מתבגרים, קמטים מתווספים, נכדים צצים. דניאל נשאר צעיר. במרכז המזנון, בתמונה ממוסגרת בשחור, הוא מיישיר מבט מתריס אל המצלמה לבוש במדי אלף מעוטרים דרגות סמל וכנפי צניחה. משמאל לתמונה שלו ממשיכה המשפחה להתרחב, לצמוח, להתפתח, לחיות.
אני מחמיא לה על העוגיות. היא שואלת אם להביא עוד.
״אז מה אמרת בטלפון? שאלת על איזושהי תמונה?״ מרים נראית מתעניינת, ואני שמח לתבל במשהו את שגרת יומה. העניין לא מרפה ממני כבר שבוע, מאז התכנית דוקו ההיא, בנטפליקס. אני נזכר בארכיאולוגית צעירה עם שם צרפתי מלהגת בספרדית שוטפת ומצביעה בהתרגשות על ממצאים של חפירה טרייה, אי שם בג׳ונגלים של מקסיקו.
מרים נעלמת לחדר צדדי, וחוזרת משם עם כמה אלבומי תמונות עבי כרס. כנראה שלא הייתי מדויק בבקשה שלי, או שמרים לא ממש הקשיבה, כך או כך, מתחילה לה סקירה מקיפה על תולדותינו המשותפים, דניאל ואני, מראשית הקשר אי שם בגן רחל בתחילת שנות השבעים. קשה לי עכשיו להפריע לה באמצע, ויש עוד לא מעט תמונות עד השירות הצבאי. אני בוהה במסיבות חנוכה, פורים ושבועות, שחור לבן, ילדים יושבים בשורות, דניאל הזערורי מקדימה, מחופש לקוף. דעתי נודדת שוב אל הג׳ונגל. הממצאים היו לא פחות ממדהימים. חובבי הקונספירציות עטו עליהן כמוצאי שלל, והמכחישים שטרחו בהתחלה להתעלם בהפגנתיות, יצאו בקול קורא קולני במיוחד השולל את התיאוריה החדשה מכל וכל, מה שהרים תרומה יפה לכיסוי התקשורתי הרשמי והניע גלי הדף של יחצנות ויראלית.
על הספה, אלבום שלישי נסרק באיטיות דף אחר דף, הנה אנחנו בתיכון. שיער מגוחך וחולצות תנועה גזורות שרוולים. אני תוהה אם לשתף את מרים במטרת הביקור שלי, אבל מחליט שעדיין לא. היא נראית מאושרת פשוט לעבור על האלבומים הישנים, ומה זה כבר משנה. בכמה מהתמונות נראית מרים הצעירה, מחייכת אל המצלמה בביישנות. קצת כמו התמונות הראשונות והמהוססות של הארכיאולוגית שהפכה בחודשים האחרונים לסלבריטי.
מרים מדפדפת באלבום חדש, אני מזהה מדים, פרצופים צעירים צרובי שמש, פיסות של נעורים שקפאו בזמן, אני מבקש ממנה את האלבום ועובר תמונה אחר תמונה. הנה אנחנו בבקו״מ, הנה בטירונות, הנה תמונות מצהיבות של נופים צהובים, אימון קיץ. אני חש התרגשות של טרום גילוי. אולי ככה מרגיש ארכיאולוג או חוקר? אני הופך עוד דף ומגלה את פרצופי המחייך מרוח לרוחב תמונה אופקית. ליד, מקבץ תמונות של מבנים חומים, עץ תאנה, גפן, וגם כן כמה אבנים. ריח תאנים בשלות בחום הקיץ ממלא את אפי, אבק שבילי עפר וזמזום צרעות. אני סורק את האבנים בכל תמונה, קשה להבחין בסימנים אך הם בבירור שם. אין אף תמונת תקריב של התחריט שזכרתי. מאוכזב, אני הופך בפיזור נפש עוד כמה עמודים עד לסוף האלבום.
כשאני הופך את הדף האחרון נופלת לחיקי מעטפה מאורכת עם לוגו צהוב גדול וזוויתי של קודאק, אני מציץ אל העטפה, רצועת של תשלילים בשקית שקופה, ולצידם, כמה מהתמונות הפחות מוצלחות, אלו שלא זכו למקום באלבום, שאריות של זכרונות. היום, תמונות פחות מוצלחות נמחקות בכמה אבחות מהירות על גבי מסך מגע. בעידן הטרום דיגיטלי גם לתמונות נפל היה מקום. מזל.
אני מזיז את כוס הקפה, ומרוקן את תוכן המעטפה על השולחן. מן התמונה הראשונה נשקפת אלי אבן מאורכת, קבורה למחצה באדמה. שלוש קשתות מדויקת נחצות על ידי קו אנכי, בדיוק כמו שזכרתי.
״מה זה?״ התעניינה מרים ״חנוכיה?״
״מנורה״ אמרתי לאט ״או לפחות זה מה שחשבנו״
״נכון, זה באמת נראה כמו מנורה.״ מרים הפכה את התמונה והחזיקה אותה מול עיניה. ״איפה צילמו אותה?״ ואז, ״מה זאת אומרת, זה מה שחשבתם? מה זה כבר יכול להיות״
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי, והתחלתי גולל ברשימת ההודעות הארוכה. התכתובת עם ז׳ולייט, הארכיאולוגית, נמשכה כבר שבוע קדחתני. מרגע ששלחתי מסר מהוסס דרך מכר משותף בלינקדאין. חבר, דווקא טייס, שבאורח פלא שותף לחיבתה של ז׳ולייט לקליגרפיה וחולק איתה את אותה קבוצה ברשת החברתית.
הגעתי להודעה, אחת הראשונות, שהכילה תמונה. הגדלתי את התמונה, גללתי קצת והראתי למרים.
״זו אותה אבן? נראה בדיוק אותו ציור של המנורה שלכם״
״חכי, תסתכלי עכשיו״ הקטנתי מעט את התמונה, כך שכל האוביקט החרוט באבן יראה עכשיו על המסך.
״אני לא מבינה, זה נראה עכשיו כמו אליפסה, עם אנטנה. זו לא מנורה? זה בכלל אותו ציור?״ מרים החזירה את מבטה לתמונה שבידה ואז שוב לטלפון שלי.
״אני יכול לצלם את זה מרים?״ הרגשתי מעט סחרחורת. שלחתי את התמונה לז׳ולייט. היא הגיבה מייד בשטף של אמוג׳י נרגשים. הטלפון בטח יצלצל עוד רגע, אני שם אותו על שקט.
״אתה יכול גם לקחת את התמונה אם אתה רוצה״ מרים נראתה קצת מבולבלת.
חשבתי על זה שניה ״אולי אקח את הנגטיבים, זה בסדר?״
״כן בטח״
הרגשתי שאני חייב לה קצת הסברים.
״מרים, מה שראינו דניאל ואני לפני שלושים שנה ברמת הגולן דומה מאוד למה שגילו עכשיו באיזה ג׳ונגל בדרום אמריקה. מה שנראה לנו כמו מנורה הפוכה זה רק החלק העליון של ציור יותר גדול.״
״ציור של מה?״ מרים נראתה מודאגת, זה קצת מצחיק אותי. אני מעביר לה את הטלפון. מרים לוקחת אותו אליה, מחזיקה אותו ביד פשוטה קדימה, רחוק מהפנים, ומדפדפת, תמונה אחר תמונה. בהתחלה פניה אטומות, לאט אני רואה את פניה משתנות, מבען מתרכך, היא מחייכת. תמונה רודפת תמונה. להערכתי היא הגיע כבר לתמונות המורכבות. למפגש. היא מדפדפת בתמונות, הלוך ושוב. דמעה ניגרת על לחייה ונוטפת אל כריכת אלבום התמונות הסגור המונח על ברכיה.
״איך זה יכול להיות? ממתי אמרת שהתמונות האלו?״
״בערך תקופת בית ראשון, שלנו זאת אומרת, גלות בבל. משהו כמו לפני 2500-3000 שנה. שמה סופרים את זה קצת אחרת.״ אני מספר לה קצת על מה שז׳ולייט סיפרה לי, ועל מה שקראתי בעצמי על התרבות האולמקית. הם חיו באיזור מקסיקו הרבה לפני שהמאיה הגיעו לשם. אומרים שהם הראשונים שהשתמשו בגומי, ובספרה אפס... עוד לפני היוונים.
״הם גם המציאו את הכדורגל״ אני צוחק.
״כנראה שהמציאו עוד כל מיני דברים״ אומרת מרים, בוהה בסמל המנורה שבתמונה ההפוכה.
אנחנו שותקים ביחד רגע. הטלפון רוטט בכיסי, ז׳ולייט. אני שולף אותו, חמש עשרה הודעות חדשות ושש שיחות שלא נענו...
אני חייב ללכת.
הסיפור התפרסם בגליון 12 של כתב העת נכון
Photo by khezez
Comments