את הסיפורונים הבאים כתבתי כחלק מאתגר כתיבה בשם ״סיפורונובמבר״ שהתפרסם בקבוצה ספרים? במקביל לננורימו (הידוע קצת יותר).
מדובר בשלושים סיפורונים (!), אחד לכל יום בחודש נובמבר 2025, בעקבות רשימת מילים מוכתבת מראש.
30.
״זהירות!!!״ רעש של חופת החלון נשברת, ואז צלילה מהירה.
דקות קודם לכן, הנמיך המטוס הדו מנועי הקטן באופן מסוכן וגלגליו נגעו בצמרות העצים. הרוח החזקה טלטלה אותו כנוצה וההגאים איימו להיתלש מידי הטייס. מאחור, ששת הנוסעים הקיאו את נשמתם. מה שהתחיל כעוד בוקר שימשי באי הפסטורלי התדרדר במהירות לסופה טרופית לתפארת.
בתחקיר שנערך אחר כך על ידי רשות התעופה המפוקפקת של הרפובליקה הקאריבית אליה השתייך האי, הושמט ברגישות חלקה של הציפור הרשמית של האי בהתרסקות. הזן האנדמי כמעט ונכחד והילידים ראו בכל פרט ששרד התגלגלות האל עלי אדמות. כל תצפית אקראית בציפור הכעורה גררה אחריה פרשנויות שונות ודיונים על משמעויותיה הנסתרות.
היה זה מן המתבקש, בנסיבות הללו, שהפגר הקצוץ של האוח הסגול שחולץ על ידי הפתולוג המשטרתי מתוך פרצופו של הטייס, יזרק בדיסקרטיות וכלאחר כבוד אל פח האשפה.
29.
- ״זייפת עוד פעם, אירוניה״
- "אירנה, השם שלי זה אירנה."
- "אני יודע, אני פשוט אירוני, את לא מבינה אירוניה, אירנה?"
כולם צחקו בפעם האלף.
היא קמה, אספה את הכלי והתווים ויצאה מהחדר, טורקת את הדלת אחריה.
בסוף הערב הוא נשאר להתחבק עם כולם, ממשיך לצחוק את הצחוק המזויף שלו. היא חיכתה בסבלנות בחניה, שומעת את הדי הקולות של החבורה. כשראתה שמלווה אותו מישהו החוצה כבר חשבה לוותר, אבל אז הם נפרדו והוא המשיך לכיוון המכונית. היא נשמה לרווחה והשתופפה מאחורי גדר חיה נמוכה. כשהגיע למכונית, והחל לחפש את המפתחות בתיקו הגיחה מאחוריו. הוא הסתובב, מבוהל.
- ״אירוניה, מה את עושה פה?״ קולו זייף בחצי טון לפחות.
- ״אירנה, השם שלי זה אירנה.״ אמרה, והנחיתה את הסקסופון הכבד על גולגלתו.
28.
עוד מהבוקר היתה לו הרגשה מחורבנת בקשר לחתונה הזו.
הוא יצא מוקדם מהעבודה, תפס את 546 אל צומת ערוער, הזיע שם בחום עד שעקיבא אסף אותו, נסע בטנדר מאחורה עם התאילנדים, החליף בגדים בשירותים, שם פאקן חמש מאות שקל במעטפה בכניסה, חיבק את כולם כולל את אברם, רקד כמו משוגע עם משה על הכתפיים עד שנתפס לו הגב, שתה את הוויסקי הזול שהקמצן הזה הביא ועכשיו המלצר אומר לו שבעיקריות שנשאר רק לשון?
הוא שונא לשון.
27.
קול צעדים קצובים הדהד במסדרון הארוך ואז נדם. רעש של שקשוק מפתחות, נקישת מנעול, בריח כבד הוסט ודלת ברזל חרקה על צירה.
״יחיאל״ הבלש המזדקן נשען על המשקוף, מביט בדמות השרועה על המיטה.
״אני ישן״
״יחיאל, אני רואה שאתה ער״
״מה אתה רוצה״
״קום, אני צריך לדבר איתך״ מיטת הקפיצים חרקה כשהדמות, ישיש רזה וקרח, התרומם לישיבה.
״קמתי. מה אתה רוצה?״
״אני צריך עוד רמז״
״טוב. הבאת לי?״
״הבאתי״
דקות אחר כך, כשהצעדים הקצובים התרחקו, פתח הישיש באצבעות רועדות את מעטפת הנייר. הוא הוציא קלף צבעוני והחזיק אותו כנגד תאורת הניאון. מתחת למזרון הדק הוא משך חוברת מרופטת ודפדף בה במהירות. הדפים היו מכוסים בקלפים צבעוניים כדוגמת הקלף שהחזיק. הוא עצר. ממדף מתכת קטן שמעל לכיור הוא הוריד שפופרת דבק, ובזהירות הדביק את הקלף שבידו בקרחת קטנה בינות לקלפים.
כשסיים, סגר את החוברת.
לפני שהטמין אותה תחת המזרון, העביר אצבעות מלטפות על הכיתוב הדהוי, ״העולם המופלא״.
26.
- מה זה?
- סלט
- מה יש בפנים?
- מלפפון, עגבניה, חסה…
- אני לא אוהב חסות!
תשובה לא נכונה. הסטתי את כנף הגלימה ושלפתי את החרב הקצרה. העדפתי אותה תמיד לטווחים קרובים. הוא פשט ולבש צורה בינתיים, והצליף לכיווני בזנב אימתני ומשונן.
התגלגלתי ימינה וחמקתי, ואז הזדקפתי במהירות ותוך סיבוב זריתי בעיניו חופן חול. שלוש עיניים מתוך החמש נפגעו והוא נסוג מבולבל.
ניצלתי את שבריר השנייה, שלפתי מנדן הגב את הגרזן כפול הלהב, ובמהלומה ביקעתי את גולגלתו.
המשכתי אל הדלת הבאה, דפקתי עליה.
- כן?
- יש לי בשבילך משלוח.
- מה זה?
- סלט
- מה יש בפנים?
25.
״תנו לי, תנו לי״
חבורת הילדים מתגודדת מתחת לאקליפטוס העצום. אחד מהם מרים אבן, מכוון, ומיידה אותה אל עבר הצמרת. האבן מפילה כמה עלים במעופה, פוגעת בגזע ואז נוחתת מטה, גורמת לכמה מהילדים לנוס ממסלולה. המיידה פורש הצידה כשכמה מהילדים מקניטים אותו בקול.
ילד נוסף מרים אבן, מכוון וזורק אותה בעוצמה אל על. צעקות הפתעה עולות מן הקהל, ואז קריאות אכזבה. האבן ממשיכה במעופה דרך ענפי העץ ונוחתת הרחק מהקבוצה.
ילד שלישי צועד קדימה, בורר לעצמו אבן מעוגלת מהאבנים שלמרגלות העץ. שקט משתרר. הילד צועד אחורה כמה צעדים, ואז פורץ בכמה צעדי ריצה שבסיומם הוא מידה את האבן במסלול כמעט ישר.
האבן נעלמת בין הענפים וכמה ילדים מתחילים לצעוק בהתרגשות.
הצעקות מתגברות והופכות לצהלות שמחה כאשר כדור מרופט נופל ממרומי העץ אל מרכז החבורה.
24.
הממותה הצמרית שעטה במורד הגבעה, גדילי שיער ארוך של חורף התנופפו אל כל עבר, מסתבכים בשיחים הנמוכים. כשהגיעה אל הערוץ הצר שמי שלגים זורמים בו, פנתה במורד הזרם והמשיכה בריצה. פרוותה נטולת ברק נתלתה מגופה המדולדל, החורף הארוך כילה את מאגרי השומן שלה, והאביב המוקדם עדיין לא הצמיח לה די מזון. בחטיה הצהובים הסיתה ענפים עירומים שהפריעו במנוסתה. נשימתה היתה כבדה, ומתחת לחדק הגמיש הקציף ובעבע רוק לבן.
זרימת המים בנחל הצר הלכה והתעצמה כשמימיהם הקפואים של ערוצים נוספים התמזגו אליו. הזרם שצף מתחת לגזע עץ גדול שנפל מעומס השלג, מכריחים את החיה הגדולה לעקוף אותו ולהפסיד זמן יקר.
הערוץ התרחב והפך גיא, ואז לעמק קטן מכוסה בעלווה ירוקה וצעירה, שאסף וספח אל אדמתו את מי הנחל.
הממותה התנהלה בקושי, שולפת בכל פעם רגל אחת מן הקרקע הבוצית, ואז כשכשלה רגלה השמאלית והיא כרעה על צידה, השיג אותה חץ.
החץ הראשון בגשם החצים שהומטר עליה.
23.
הוא דחף כלפי מעלה את המכסה הכבד והציץ החוצה דרך החרך הצר, עיניו התרגלו באיטיות לאור העששיות הנוגה, שהיה עדיין חזק לאין ערוך מהחשיכה ממנה הגיח. הלילה הקר והערפילי שלח אליו זרועות לחות ונעימות, מעביר צמרמורת עונג בגופו הארוך חסר החוליות.
הוא לא היה צריך לחכות הרבה. במורד הרחוב זיהה צללית מתקרבת לעברו, הוא המתין בסבלנות. חתול בינוני עשה דרכו בהילוך איטי, בצמוד אל הקיר. הוא הרגיש את קיבתו מתעוררת, מפרישה מיצי עיכול לראשונה מזה שתים עשרה שנה.
הוא חיכה עוד כמה שניות, שולח בינתיים עוד כמה זרועות ארוכות לתמוך במכסה, מתכונן, ואז כצליפת שוט אסף את החתול המבועת אל חשכת הבור.
22
״אל תזיזו אותו!״
״אמאל׳ה, אני חושבת שהוא פרק כתף!״
הוא לא חשב שמשהו יכול לכאוב ככה. אנשים התחילו להתגודד סביבו, זה היתה שעת עומס בקפיטריה, חלקם היו תלמידיו או סתם הכירו אותו. איזה מזל נאחס. הזבוב המזוין ריחף מסביב ראשו עוד שני סיבובי ניצחון, והתיישב שוב על פדחתו.
.21
הוא על על הברכיים, צרור הניירות מפוזר סביבו באופן כמעט סימטרי. ביד ימין הוא אוחז את כף ידו השמאלית המדממת.
״אדוני, צריך עזרה״ ילדת בית ספר ניגשת אליו, מושיטה דף נייר שהתגלגל עד לרגליה.
״תודה, תודה, הכל בסדר״ הוא נחפז לקום ולאסוף את ניירותיו.
קול ציפצוף רוורס קרוב מדי גורם לו להרים את עיניו. דלת אוטובוס נפתחת, ונהג מזוקן מישיר אליו מבט.
״בוא, עלה״
19
נהג!!!!….הלו!!!….
הוא מצליח לגעת בדלת האוטובוס המוגפת כשזה כבר בתנועה, ליבו כמעט ומתפוצץ ממאמץ. הוא לא בנוי למיאוצים קצרים, או למיאוצים כלשהם. היה צריך לצאת מהבית קודם…בעצם יצא קודם, זה הטלפון שעיכב אותו. חברות אשראי מחורבנות. ועכשיו יאחר לה, שוב. הוא מאט לצעידה, מנסה להשקיט את פעימות ליבו, ידו שלוחה עדיין באוויר ומלטפת את דופן האוטובוס המתרחק. בידו השנייה שקית ניילון. כל המסמכים חתומים, דיווחי מס, הצהרות הון, יתרה משוקללת וכמובן, הסכם הגירושין. הוא מרגיש את האבק והלכלוך המצטברים תחת ציפורניו שחורצות פסים במעטה הטינופת שעל דופן האוטובוס. הוא לא מבחין במסמר המתכת הבולט, שמחבר פיסת פח רופפת לפגוש האוטובוס. המסמר קורע בבשרו, הוא מועד, מופתע, ונופל על ברכיו בתוך ענן ניירותיו הלבנים המתפזרים אל כל עבר.
בצהרי אותו יום, כשהוא מגיש לה את המסמך לחתימה, הוא מבחין בסיפוק בגבותיה שמתרוממות בתימהון כשהיא אוחזת בנייר המוכתם בדמו.
18
״אחות!!״
הצעקה התגלגלה במסדרון הלבן, מהדהדת בין הקירות הלבנים עד שגוועה. האורות הנמוכים הבהבו קלות, אולי נפילת זרם, אולי מעגל חשמלי שנסגר או נפתח אי שם במבנה הגדול.
״אחות!!!…״
צמד הסאניטרים המכאניים גלגל באיטיות מיטת טיפולים, עליה צפודה דמות צנומה. יד מגוידת התרוממה מעל הסדין, כמו מנסה לאחוז באוויר, והישיש צעק שוב. ״אאאאחותתת!!!״
רובוכלב השמירה שליד דלת הכניסה זקף אוזן אלומיניום, ואז השתופף שוב.
״כבר באה״ קול נשי חם נשמע מקצה המסדרון. היד המגוידת נפלה חזרה אל הסדין הלבן, מותשת.
רעש חרישי של מנוע חשמלי, גלגלי גומי נעו על רצפת הלינולאום. רובוט מבהיק הזדקף על יד מיטתו של הקשיש והקול החם השופע נשמע שוב.
״כן, איך אני יכולה לעזור?״
17
״אתה לא מתכוון להבריז עכשיו, נכון?״
הדמות המכונפת התייצבה בקושי רב על אדן החלון, הירח מאחוריה שיווה לה מראה מסתורי, אבל אז לפתע איבדה את שיווי משקלה ונפלה בחבטה עמומה פנימה אל רצפת החדר.
״אה... גברתי...״ יוסי התיישב במיטה, ער לחלוטין.
״אדוני!״ קטעה אותו הדמות בקול חד.
״סליחה, אדוני, כמובן....״ יוסי הסכים שמדובר כנראה בגבר, אם אפשר לקרוא כך לצרור הסמרטוטים המצחינים שעטף גוף כפוף, כורע על ארבעותיו על הרצפה. הכנפיים השחורות שנפרשו בניסיון לעצור את הנפילה נראו כשתי יריעות ניילון מאובק.
הוא חשב שישלחו מישהו יותר מכובד, או לפחות יותר נקי.
״אז מה אתה אומר? עסקה זו עסקה״ היצור הצליח להתייצב על שתי רגליים, וקיפל בזהירות את כנפיו.
״בטח, בטח, עסקה זו עסקה.״ אמר יוסי ״תו לי רק רגע למצוא את המשקפיים שלי ואנחנו זזים״
הוא הושיט יד אל השידה שליד מיטתו וגישש אחר ידית המגירה. ידו הימנית נשלחה פנימה ופגשה את הקת הקרירה של האקדח התופי שחיכה שם למגעה, טעון בשישה כדורי כסף טהור.
16
בשלוש השנים הראשונות עוד פקד את הבקתה הקטנה, בוחן את השרידים, מנסה למצוא עדויות או רמזים. מכשיר האלחוט הישן עדיין עבד אז, ניזון מתא פוטואלקטרי קטן. הוא היה יושב שעות ומשחק בכפתורים והמנופים הישנים, מקשיב למגוון הציוצים והרעשים, מנסה ללכוד רצף לא אקראי או בדל קול אנוש. כשהיה מחליט שדי לו, היה אורז את הצרור החבוט, אוסף עוד כלי מטבח ישן או מברג חלוד ושם פעמיו חזרה אל המערה.
15
הוא מבין שזו טעות שבריר שניה אחרי שידו מתרוממת לגרש את הזבוב הטורדני. מאוחר מדי. ידו השניה מאבדת את אחיזתה הרופפת ממילא במעקה החלקלק, הוא נשמט מטה, גופו צפוד, טעם מתכת בפיו, בטנו מתהפכת. זה האדרנלין, הוא חושב כשהוא מאיץ אל עבר האדמה שמתחת. הוא פושט איברים לצדדים לייצוב, מתאזן ועוצר את הסחרור. הוא מביט מטה ועיניו דומעות מעוצמת הרוח. הוא מתרכז. יש די זמן. הוא עוצם את עיניו ומשנן את התרגולת. אוושת הרוח באוזניו שוככת לאט. הוא מאט את קצב נשימתו ומרגיע את שטף המחשבות. הוא פוקח עיניו לאט, תלוי באוויר, הקרקע רחוק מתחתיו.
עוד שתי נשימות איטיות והוא עובר לרחיפה איטית למטה, עד שרגליו נוגעות בדשא.
14
התערובת החליקה במורד גרונה, מרקם זר, משונה, וטעם נוראי. היא הושיטה יד אל כד המים שמישהו הציע לה ולגמה ארוכות. המים זלגו במורד סנטרה, אל צווארה, חרצו שני ערוצים באבק האפור ואז טפטפו אל סרבל הטיסה הלבן, משאירים שובל של טיפות זעירות שלא יספגו לעולם בבד הנאנו הסינטטי.
החבורה שהתגודדה מסביבה נעה, ואל שדה ראייתה צעד אחד מהם. הוא נשען על מקל עקום, נראה מבוגר מהאחרים, והיא הניחה כי הוא המנהיג. הצבעים המרוחים בנדיבות על פניו הקשו עליה לפענח את הבעתו. זה, וכמובן העובדה שהיו לו שתי זוגות עיניים.
13
הוא פקח עיניים בחושך והקשיב. לרגע חשב שאולי חלם, ועצם את עיניו, מחניק קללה, אבל אז שמע את זה שוב, והפעם כבר לא היה לו ספק. קולות חריקה וציוץ, כאילו מישהו מאלץ ציר חלוד להיפתח. כבר שלושה שבועות באותה שעה, שלוש ושלושים לפנות בוקר.
בפעמים הראשונות היה קם באישון הלילה, סתור ועצבני, ובודק את כל החדרים שבאחוזה הגדולה והריקה. עכשיו כבר התייאש ונכנע. כבר לא עניין אותו מי ומה אחראים למטרד, לו רק היו מניחים לו להמשיך ולישון.
הוא הסתובב וניסה להרדם.
12
החלון נסגר ממש בפניו. הוא בקושי משך את ידו אחורה כשהרכב האיץ כדי להספיק את הרמזור הירוק. הוא מצא את עצמו בין שני טורי מכוניות ממהרות. בהפוגה הראשונה חזר בהילוך מתנודד אל אי התנועה, בידו הקפוצה מטבע של חמישה שקלים. הוא הכניס את ידו השנייה אל כיס מכנסיו המזוהמים וקרב אל פניו חופן של מטבעות מקרקשים, רובם אמנם נחושת צהבהבה, אך ביניהם הבליחו גם כמה שקלים כסופים ואפילו שנקל אחד. זה יספיק.
הוא ירד בצליעה מאי התנועה, מתעלם מצפירה של נהג מופתע, ושם דרכו כמו עש אנושי אל אורות הניאון של הפיצוציה שממול. הוא הניח את ערימת המטבעות על הדלפק, וחיכה בסבלנות שהנער המשועמם יספור לעצמו שנים עשר שקלים וידחוף לעברו את היתרה ביחד עם המוצר היחיד שקנה שם אי פעם.
הוא קילף את מכסה המתכת מגביע הפלסטיק השקוף בזהירות שלא לשפוך את הנוזל הצלול, ואז עצם את עיניו ושאף אל קירבו את ניחוח האלכוהול הזול.
11
העולם הסתובב סביבו, במהירות גוברת והולכת. קלידוסקופ מסתחרר של צבעים וצורות מרוחים על כל שדה הראייה. רעש איום, חריקות, כיפוף מתכת וקריעת פח. השמש הבליחה מסנוורת, פעם למעלה פעם משמאל, מימין, לפניו, אחריו. הוא איבד מזמן שליטה על גופו, על איבריו. ניסה לעצום עינים בכוח אבל העפעפיים לא נענו לו, או שכן, הוא לא היה בטוח. מערבולת הצבעים לא פסקה.
עד שפתאום, אחרי נצח, נדם היקום.
הוא המתין עוד פרק זמן, דקה, שעה, שכב ללא ניע, אזניו מצלצלות וליבו הולם בחוזקה. טעם של מתכת מרירה בפיו, ואז דם, דמו שלו, חמצמץ וחם. הוא הניע את לשונו לאט בפיו. צד ימין של הלשון היה חסר תחושה, קרוע מנשיכה. הוא מצמץ את דרכו חזרה אל העולם. לאט פקח את עיניו.
פסים אפורים מילאו את שדה הראיה שלו. בלי להזיז את הצוואר הוא הביט לימין ואז לשמאל. הפסים האפורים המשיכו ככל שיכל לראות. הוא העמיק להתבונן בהן. הטקסטורה היתה של אריג, אולי בד ריפוד. התיפור האדום שבין הפסים נראה מוכר. פניו היו לחוצות אל תוך מושב הרכב שלו. איך לעזאזל הגיע לשם? הוא ניסה להרחיק את ראשו, זרם היכה בו, מתחיל בצוואר ונמשך עד לאצבעות הרגליים, כל גופו, אותו לא הרגיש עד לאותו רגע, בער כמו הוכה זרם חשמל. הוא חדל לנוע, והכאב פסק. נצח חלף, הוא ישן, אולי התעלף, ואז שוב היה ער. בתוך פיו חש בגרגירים, חול? רסיס שן? הוא ירק החוצה את מה שזה לא יהיה. הרוק האדום כיסה את הריפוד שלפניו והחל נוזל לכיוון מעלה. איך זה יכול להיות? אור השמש שהבליח מתחתיו גילה לו שהעולם עדיין מציית לחוקי הפיזיקה, וזה הוא שתלוי במהופך, ראשו מטה.
הוא סגר את פיו, ושאף שאיפה איטית ויציבה דרך האף, מנתח את הריחות. אספלט לוהט, צמיג שרוף ומעל הכל סירחון דלק. הדופק ההולם בראשו נחלש מעט, והוא החל לשמוע רעשי סביבה, אולי הוא מדמיין? ציפור צייצה, קול של דפיקה על פח, כמו דפיקה בדלת. קול דק, אשה. אולי נערה.
״אדוני?״
10
הפצעון באחורי ראשו כבר דימם אבל אבי המשיך לגרד בעצבנות. השדר היה חד משמעי, אחרי 75 יום מתחת לכיפת הקרח של אנטארקטיקה הם לא חוזרים הביתה. יש להם משימה חדשה ודחופה.
הוא תהה איך יודיע את זה לתמיר.
כשנכנס לתא המפקד הצנוע, קידם אותו קול נחירה קלה. הוא סובב את מתג האור.
״תמיר, קום, אתה צריך לשמוע את זה״
״מה קרה?״ המפקד הצעיר עבר בשבריר שניה ממצב שינה לערות. הדיווח היה קצר ותמציתי. הצעדים שנקטה עד כה ברית האטלנטית לא הועילו לבלימת הפלישה ונוספו דיווחים על מוקדי נחיתה חדשים. אחד מהם, במרחק חצי יום שיט מהמיקום הנוכחי שלהם. זה היה היעד החדש שלהם.
״תכריז מצב כוננות א, אני כבר מגיע לגשר.״ תמיר כבר היה עירני לחלוטין.
שעתיים אחר כך, צילומי הרחפן ששלחו לפניהם גילו ים צהוב מאופק עד אופק, אבל רק כשהתקרבו והעלו את הפריסקופ, נגלה לפניהם המראה במלואו. הם עלו אל פני השטח לאסוף דגימות. כל היחידות היו בגודל אחיד, כעשרים סנטימטר, עשויות מסוג של פולימר. לא נתגלו שום מנועים, אמצעי חישה או קשר שהנחו את הנחיל העצום שמנה כמה מליוני יחידות.
״תעלה לי את הפיקוד בקשר״ תמיר התלבט כיצד יעביר את העדכון. מולו, על שולחן הקשר היה מונח ברווזון גומי צהוב.
9
- ״אההההה״
- ״מה קרה?״
- ״שום דבר״
- ״תן לי לסחוב״
- ״אמרתי לך שהכל בסדר, נודניק״
- ״אני רואה איך אתה מקופל״
- ״זה בסדר, אני יכול להמשיך.״
הדמות השפופה המשיכה לגרור את קוביית המתכת על רצפת הבטון. כמה דקות קודם הם הניחו אותה בזהירות על צידה והשתמשו בשמיכה ישנה כדי להקל את החיכוך. הוא היטיב את אחיזתו בשמיכה ומשך אותה אט אט, מפליט אנקות זעירות. חברו פתח את דלת תא המטען של הואן, ועמד, מביט בו בדאגה. ואז, בכוחות משותפים הם הרימו וגילגלו פנימה את הכספת הכבדה.
האזעקה החלה לפעול כמעט ברגע בו הניעו את הואן הישן.
אחר כך, בקבינה, כשהסירו את כובעי הגרב שהסתירו את פניהם ממצלמות האבטחה, יכול היה להבחין בסימני הכאב על פני חברו. הוא הכיר אותו מספיק שנים כדי לדעת מתי זה רציני.
8
״אז איך מקדמים את האמון בזוגיות וביחסים בכלל? עקביות ומהימנות הם התחלה טובה כמובן, אבל אם גם נשתף את בן הזוג בשיקולים ובהנחות שמביאים אותנו להחלטות שלנו, נשפר את השקיפות, ונוסיף קצת....״ הקול הבוטח נקטע, ומוזיקה רועשת תופסת את מקומו.
״אבל למה? את לא רואה שאני מקשיב?״
״מקשיב למה? מה זה בכלל הקשקושים האלה??
״מה אכפת לך למה אני מקשיב, אותי זה מעניין, אני אומר לך איזה מוזיקה לשמוע?״
קול צעדים רועמים, ואחריהם טריקת דלת. מבעד לדלת הסגורה כבר לא ניתן להבין את המילים, אבל הנימה והטון לא מותירים מקום לספק. דקה חולפת. קול פתיחת דלת, צעדים רועמים, קרקוש מפתחות.
״נמאס לי כבר, הרגת אותי״
״לאן אתה הולך?״
״לסרט״
7
השמש שכבר נטתה לכיוון מערב סינוורה אותו, הוא התהפך על הבטן, והניח את הספר לפניו על המגבת. באצבעות רגליו חפר בחול שהיה עדיין חם.
״סליחה?״ הוא הרים את ראשו, מצל בידו על עיניו.
״איבדתי פה טבעת, בחול, בערך כאן״. כנגד השמש הצטיירה צללית של אשה צעירה. הוא לא הצליח להבחין בתווי פניה כנגד השמש המסנוורת.
״לא ראיתי פה שום דבר, מצטער״ הוא הוריד מטה את עיניו שהחלו לדמוע.
״טוב, תודה, סליחה על ההפרעה״ היא נעלמה כלעומת שבאה.
הוא חזר אל הספר, ונאלץ לחזור לתחילת העמוד פעמיים, עד שגרש ממוחו את הדמות הנשית. לקראת סוף העמוד כבר שקע שוב בעלילה כשאצבעות אצבעות רגליו מתחפרות בחול.
עצם קשה פגש את בהונות רגל ימין, צדף. הוא גרף אותו אל התלולית שנערמה ליד רגליו. שנייה אחר כך עצר, התיישב על עקביו והחל לסנן באצבעות ידיו את ערימת החול. כמה תנועות זהירות וטבעת זהובה הבליחה אליו. הוא קם על רגליו בזריזות, סוקר את החוף, עובר דמות אחד דמות עד היכן שעיניו ראו. לאחר דקות ארוכות התיישב חזרה על המגבת, בוהה בטבעת שבידו. הוא הפך אותה, מחפש לשווא סימן מזהה או רמז לזהות בעליה. כשהתייאש, טמן את הטבעת בכיסו.
השמש נגעה במים, הרוח התגברה וסתרה את כנף מגבת החוף שלו. הוא התמתח, הכניס את הספר לתיק הגב וקם על רגליו. כשניער את המגבת נזכר לפתע, הכניס יד אל הכיס וחש במתכת הקרירה. הוא סקר את החוף הריק שוב,
לפתע התכופף, באצבעו קדח גומה בחול. הוא הביט בטבעת שוב, ואז הפיל אותה אל תוך הגומה וכיסה בכף רגלו. החול הרך עיכל כהרף עין את התשורה.
הוא כיתף את תיק הגב ועזב את החוף.
6
״וואו, זה רעיון ממש מפגר״
״יש לך משהו יותר טוב?״
שני הנערים המשיכו ללכת בשתיקה עוד כמה דקות, ואז פנה הגבוה יותר אל חברו ״סבבה. אבל אתה חייב לי.״
״מה שתגיד״ הנער הנמוך והצנום הצניע חיוך והגניב מבט מעלה.
הם המשיכו ללכת עוד כברת דרך. הגבוה בצעדים ארוכים ושתיקה עגמומית, וחברו בדילוגים זריזים ולהג בלתי נלאה.
כשנעצרו לבסוף, ניצבו השניים מול שער חלוד, קבוע בחומת אבן קלופת טיח. הגבוה, בשתיקה, הניח יד על ידית המתכת ולחץ אותה מטה. הידית נענתה לו בחריקה והנער הדף את השער בכתפו. הנערים הביטו זה בזה ופסעו פנימה. השער החלוד נטרק אחריהם בחריקה.
דקות ספורות אחר כך, הפרו צעדי ריצה את השקט. הצעדים התקרבו ושני הנערים, בצווחות עליזות פרצו מן השער שבחומה.
״אמרתי לך!״ הצנום, פניו אדומים מהתרגשות צעק אל הגבוה.
״וואו, אני לא מאמין״ קולו של הגבוה עלה בכמה טונים, הוא החליק כף עם חברו.
״ראית איך ה…..״ קול נפץ קטע את הרזה. עיגול אדום התפשט במרכז חזהו. הוא נפל על ברכיו ואז קדימה על הקרקע.
הגבוה הביט בו באימה, והסתובב לברוח. קול נפץ נוסף נשמע כשגם הוא נפל אל הקרקע.
5
דלת הכניסה נסגרה לאיטה, היא ניסתה לשווא להושיט יד מיוזעת, כמעט ומועדת על השקיות הכבדות שהסתבכו בין רגליה. הדלת נטרקה בפניה. מבעד לזכוכית הלובי הכהה הצליחה לראות דמות כפופה מתנהלת בזריזות אל עבר המעלית. בטח ראה אותה הנבלה. באינסטינקט של רגע הרימה את ידה הפנויה כדי לדפוק על דלת הלובי, אך אז הורידה את היד באיטיות. עדיף ככה, לא בא לה להרוס את מה שנשאר מהיום האומלל הזה. בטח היה מחייך את החיוך המתחסד שלו, שואל אותה על הבת שלה, ואז על החתולה, ואז שוב מתנצל על העניין עם הברז ומבטיח לטפל, ורק בסוף, כבדרך אגב היה שואל על הצ׳ק של החודש. עדיף לה בהחלט לחכות למעלית הבאה.
היא הורידה את השקיות הכבדות, שהשאירו את ידה כואבת וצפודה, ופשפשה בתיק הצד שלה אחר המפתחות. כשניגשה אל דלת המעלית יכלה לראות את הנורית האדומה מהבהבת, מיד תגיע המעלית לעצירה ואז תדלוק הנורית ברציפות. היא הזדקפה והמתינה, משפשפת את כף ידה הכואבת. לפתע כבה האור שמעליה, ובאחת נעלם גם הזמזום החרישי הבלתי מורגש של החשמל הזורם בעורקי הבניין המשותף. הפסקת חשמל?
הנורית האדומה כבתה גם היא.
מעניין אם הוא הצליח, חשבה, ומיד כמו השיבה לה דפיקה עמומה מכיוון פיר המעלית.
״הלו…..מישהו….״
היא קפאה על מקומה.
״מישהו שומע?…נתקעתי…..הלו?״ עוד דפיקה עמומה.
היא התרחקה בשקט מדלת המעלית והביטה בה.
״הלו??? יש קצר… הלו????״ קולו הפך צורם, והדפיקות התחזקו.
היא הרימה את השקיות מהרצפה, סובבה גבה אל הצעקות והחלה לעלות לאט במדרגות, הדפיקות מלוות אותה.
4
״זוזו, תנו לו אוויר!״
נגינת הפסנתר פסקה באחת. עיניים סקרניות הציצו מעל לצלחות מעוצבות, מזלגות עמוסים נעצרו בדרכם אל לועות פעורים, דיונים סוערים ושיחות שקטות נדמו באחת. מי מהסועדים שאיתרע מזלם לשבת כשגבם אל הדרמה, מיהרו וסובבו את ראשיהם. בידור חינמי. אל מרכז המסעדה, שם נוצרה קרחת שולחנות, מיהרו ובאו מספר אנשי צוות צנומים לובשי שחורים, ביניהם איש עב בשר לבוש בסינר לבן. האחרון מיהר וכרע לצידה של דמות השרועה על הרצפה ואחז בה מאחור. אז, לקול קריאות העידוד והחיזוק שהופרחו לעברו, הוא הרים את הברנש האומלל באוויר כבובת סמרטוטים, ובכוח אדירים מעך את בית הצלעות שלו. רעש פיצוץ זעיר התפוקק בחלל המסעדה, אחריו קול נשיפה שורקנית המלווה ברצף שיעולים ליחתיים, ואז דממה. הגבר המבוגר, עדיין חבוק בזרועות הטבח השמן הרים יד רפה כאות חיים.
ההמולה הרגילה שבה והתחדשה כשהניצול צלע לו לאיטו להתרענן בירכתי המסעדה.
על קלידי הפסנתר שנדם, במרכז האוקטבה השמאלית, נח לו קשקש זהוב של דג סלמון.
3.
…״ואין לנו כרגע מושג איך זה הגיע לשם״ סיימה האשה בחלוק הלבן כשהיא מקלפת מעל ידיה זוג כפפות לטקס דקות. היא גחנה קדימה ואספה מהשולחן קלסר קטן עליו מדבקה לבנה עם השם המחייב ׳דו״ח פתולוגי׳.
״זה בשבילך״ אמרה והושיטה אותו לעברי.
גחנתי ולקחתי את הקלסר הדביק, מנסה לאחוז בו בשתי אצבעות, מחניק את הבחילה שגאתה בי. הריח בחדר היה בלתי נסבל. דובדבנים.
כמו בכל אחת מהפעמים הקודמות גם כאן היו הריאות מלאות עד תום והקורבן צפוד בעווית כשעל פניו חיוך. מזל שזה לא התיק שלי.
שלפתי את העט מכיס חולצתי, פתחתי את הקלסר ועל גבי הדף הראשון שירבטתי: ״להעביר למחלקת רצח, תיק 657 / רוצח הג׳לי״
#ג׳לי
2.
השטיח נראה קרוב באופן מפתיע, השולחן שעמד עליו התרומם לאיטו ואז נטה הצידה בזרם, רגלי העץ צפו ומשכו את המבנה המסיבי מעלה. פלטת הזכוכית הכבדה נשמטה ונפלה כמו בהילוך איטי, מצמידה את השטיח מטה חזרה אל הרצפה. עציץ החרס הגדול שבצד נשאר נטוע במקומו, אך עלי פיקוס הגומי שצמח בו נעו בזרמי המים כאילו מתנופפים ברוח. יש בזה מן החן, חשב.
הוא חזר וצלל אל מה שהיה עד לפני כמה דקות חדר מגורים יבש ומתפקד, בגדיו הספוגים הקשו עליו את התנועה. הוא בעט את נעלי הבית מעל רגליו ואחז בידית הדלת, מושך את עצמו אל חדר הילדים. המיטה הסתורה היתה ריקה, השמיכה נעה במים לאיטה, כמו אחוזת דיבוק. הוא סקר במהירות את הרצפה, כלום לא זז בינות הצעצועים והחפצים הפזורים, הוא חתר עמוק פנימה בעוד כמה תנועות, ואז לפתע הבחין מעליו ברגלים קטנטנות יחפות חותרות במרץ. ליבו חזר לפעום.
הוא עלה לקחת נשימה.
1.
״הוא נושך?״ הבחור עם החולצה הירוקה התקדם לאט, מציע את גב היד לרחרוח.
״לא, מה פתאום״ שיחררתי את ההדק הרצועה, ונתתי לגוש הפרווה האפור להתקדם קצת ולרחרח בעניין את היד המושטת.
״איזה גזע זה?״ הבחור החל מעסה את ראשו של אלפרד, מגרד מתחת לאוזניים השמוטות.
״לא בטוחה, יש בו כל מיני... הוטרינר אמר שהוא בעיקר כלב ציד סקוטי, בגלל זה השיער, אבל הוא שמן אז בטח יש בו גם קצת לברדור...״ השתתקתי, הבחור סתם מנסה להיות נחמד ואני פה אוכלת לו את הראש.
״הוא חתיך״ הבחור חייך, חייכתי חזרה. גם אתה, חשבתי. כנראה שאחרי הכל זה היה רעיון לא רע לאמץ את היצור חסר החן.
״ברור״ אמרתי ״אלפרד חתיך עולם״ שחררתי עוד קצת את הרצועה. הבחור התכופף, ואחז את ראשו של אלפרד בין ידיו. ״אה, רק אל תיגע לו ב....״ ניסיתי למשוך ברצועה אבל היה מאוחר מדי. הבחור נאנק בהפתעה כששיניים כהות אך נחושות ננעצו בכף ידו.
Comments