מדיח (קטע מסיפור)

את המדיח הוא העדיף תמיד למלא ולא לרוקן.

לכאורה, ריקון המדיח היא הפעולה העדיפה. אין צורך ללכלך ידיים, הכלים חוזרים כל אחד למקומו ברצף של פעולות אוטומטיות שלא דורשות מחשבה או מאמץ מיוחד. אפשר לשקוע במחשבות, או בקולו המונוטוני של קריין זה או אחר, ולתת לזכרון השרירי לפעול ללא הפרעה.

העמסת המדיח, לעומת זאת, דורשת מידה של זריזות ידיים, יצירתיות, כושר המצאה ותכנון. הכלים נערמים להם בכיור, ללא סדר או חוקיות. הזזה של כפית או מזלג אקראי יכול לערער ולמוטט ערימה של צלחות התלויה על בלימה, או, רחמנא ליצלן, מחבת משומנת ששרידי חביתה עדיין דבוקים אליה. 

גם לאחר שחילץ בהצלחה כלי מהכיור, עדיין יש להניח אותו במקום המיטבי במדיח, וכאן דרושה מידה של תכנון, מחשבה וגם ראייה מרחבית. כמה כוסות עוד מסתתרות להן בכיור? האם יתאפשר להעמיד את קערת הפיירקס לאורך או אולי עדיף לשים אותה לרוחב כך שישאר מקום לעוד צלחות? ועוד לא הגענו לדון בסוגיית שרידי המזון, לעיתים מליל אמש, שלמרות הפצרותיו היה תמיד מי מבני הבית משאיר בצלחת, בשגגה או שלא. עם השאריות הללו היה מעדיף להתמודד מיד עם הזיהוי, וכך נוספה גם המורכבות של פינויין אל הפח, בטרם יקוו בתחתית הכיור כדי עיסה מבחילה ופוקקת ביוב.   

אותם שיירי אוכל, כמו גם סדר הנחת הכלים בכיור, הסגירו לא פעם את דפוס התנהלות המשפחה וגרמו לו להרגיש כמו בלש, או ארכיאולוג החושף שכבה אחר שכבה של היסטורית ליל אמש.

כך, בבוקר אחד של יום שלישי, הוא למד על משה.

***

קטע מתוך סיפור בתהליך.

#סיפור לשבת

Photo by Castorly Stock