top of page
  • zvika guy

לנוכח המצב








האשה המבוגרת עמדה במרכז האוטובוס, אוחזת בעמוד המתכת בשתי ידיים, מייצבת את עצמה בקושי, פרקי אצבעותיה לבנות ממאמץ. לידה, על רצפת האוטובוס שכבה עגלת שוק נגררת, תכולתה מפוזרת לאורך המעבר. לא רחוק מהעגלה, על צידו, תיק יד חום ולא אופנתי ברוכסן פתוח, קרביו חשופים לעין כל.

ֿ ״קח תחזיק לי רגע את הדגל״ העברתי את המוט לאורן, הנחתי את השלט המקופל ברווח שבין דופן האוטובוס למושב.

״אתה רציני איתי?״ אורן תלה בי מבט, ראשו נטוי הצידה, אבל לקח ממני את מוט המטאטא, עליו מגולגל דגל כחול לבן.

האוטובוס היה ריק ברובו, נוסעים בודדים שהיו ישובים משני צידי המעבר הביטו במחזה בחוסר עניין. אחרים, שישבו רחוק יותר, אפילו לא הסתכלו לכיוון.

״שהחברים שלה יעזרו לה״ הוא סובב את הראש והמשיך להביט החוצה בשיכונים המתפוררים. הוא יכול להיות כזה שמוק, אורן. לפני רגע נאם לי בלהט על ערבות הדדית, חובה אזרחית ועוד כל מיני. הנסיעה השבועית שלנו מוציאה ממנו תמיד הרבה אמוציות.

״טוב לפחות תזוז״ הדפתי קלות בברכי את רגלו. הוא קם בחוסר חשק, מפנה לי דרך. האוטובוס עבר עכשיו דרך קריית באבוב. בדרך כלל יורדים בתחנה הזו כמה ילדים מסולסלי פיאות, ואולי אברך או שניים לבושי שחורים.

״בואי גברת אני אעזור לך״ ניגשתי והרמתי את העגלה, מייצב אותה. נתתי לה את התיק, משתדל לא להציץ פנימה.

״לא צריך, באמת שלא....״ המבטא הקל הסגיר את מוצאה האנגלוסקסי. אמריקאית אולי.

כרעתי על הרצפה המזוהמת, אוסף כמה מלפפונים אל תוך שקית. האישה המשיכה לעמוד. זוג נעלי סניקרס מהוהים הציצו מתחת לשמלה, ספק חלוק, שלבשה.

״אין שום בעיה, הנה כבר סיימנו״ זחלתי על ארבע אחר תפוח אדמה סורר, מקלל בשקט. הרגשתי את חוליות גבי מתפוקקות.

״למה הוא לא עצר לי?״ מלמלה. האוטובוס דהר עכשיו החוצה מהשכונה האפורה, כמו סייח השועט מחשיכת האורווה אל אחו ירוק.

״בטח בגלל החסימות, את יודעת, ממהר לגמור את המסלול שלו.״ הזדקפתי, נאחז בימיני במוט המתכת האנכי. תפוח אדמה בידי השמאלית.

״נהגוס למה לא עצרת לה?״ קראתי לעבר קדמת האוטובוס.

במבט שני היא לא נראתה מבוגרת הרבה יותר ממני. ראשה היה עטוף במין מטפחת מגולגלת, שהסתירה את שיערה. לגופה לבשה שמלה כהה ועליה סוודר חום ארוך שהצליח לטשטש כל קו מתאר. לרגליה, כאמור, סניקרס לבנים ישנים, מתריסות כנגד המראה הכללי.


״מצטער גיברת, למה לא צלצלת לרדת?״ מבטא ערבי קל. הנהג הציץ בראי שמעליו, יוצר איתנו קשר עין חפוז.

״איך היא תצלצל, לא ראית שהיא כמעט נפלה?״ הרמתי קצת את הקול, מנסה לעבות אותו.

אורן הציץ בי, מבליע חיוך.

״כן, נהג, הכל פה התפזר לה.... לגיברת.״ אורן זיהה פוטנציאל קומי. הכל בדיחה אצלו. הוא החזיר את מבטו אלי. ״יאללה סיימת שם? עם הגיברת? עוד מעט התחנה שלנו.״

בחוץ כבר נראו פה ושם נושאי דגלים, יחידים ובקבוצות, כשפניהם צפונה. האוטובוס, במפתיע, סטה אל מפרץ חניה של תחנה מוזנחת.

״הנה, את יכולה לרדת פה.״ הנהג פתח את הדלת האחורית.

״שוקרן יא זלמה״ אורן המשיך, משועשע. הבטתי בו בזעף.

ביד אחת עדיין החזקתי את העגלה. האשה הנהנה תודה בלי להביט בפני. היא לקחה את העגלה ועשתה דרכה במורד המדרגות החוצה מהאוטובוס. הדלת נסגרה אחריה והאוטובוס החל מתגלגל לדרכו.

עשיתי דרכי חזרה אל אורן, נאחז במסעדי המושבים, פעם ימין ופעם שמאל. אורן כבר עמד, אוחז את השלט ושני הדגלים, שלי ושלו.

״נו, עשית את המעשה הטוב שלך להיום?״

״למה אתה כזה חרא?״ בדרך כלל הציניות שלו שיעשעה אותי.

״אפשר לחשוב שאם זה היה הפוך מישהו מהם היה זז. הם עוזרים רק לעצמם אלה.״

״ואתה?״ עכשיו הוא כבר באמת התחיל לעצבן. ״למי בדיוק אתה עוזר?״

״הופה... מישהו פה מגדל ביצים...״ הוא פנה אל החלון וניתק קשר עין.

״בסדר בסדר, שמענו אותך״ לא היה לי חשק לריב. יש לנו עוד ערב שלם להעביר ביחד. על הרצפה, מתחת למושב שלו, צמוד לרגלו הימנית, היה נדמה לי שאני רואה משהו.

״אורן, תגיד, מה זה על הרצפה לידך??״

אורן הסתכל למטה, ומזיז ברגלו את החפץ לאחור.

״זה? לא יודע? סתם חתיכת זבל״ משהו בקול שלו לא מצא חן בעיני.

״אורן, תביא לי את זה רגע״

הוא לא הגיב. צל חיוך החל מתפשט על פניו. בעקב הנעל הוא בעט בחפץ, שהחליק על הרצפה המזוהמת עד מתחת למושב שמאחורינו. התכופפתי על ארבע, שוב, מקלל, וזחלתי מתחת לכסא. שמעתי אותו מצחקק מעלי.ֿ אספתי מהרצפה ארנק נשי מהוה.

״זה שלה?״ הרגשתי את פני מאדימים.

״של מי? של הזקנה? מאיפה אני יודע?״

״אתה חתיכת חרא...״ עשיתי את הדרך חזרה אל קידמת האוטובוס, נאחז במסעדים. ״נהג... נהגוס, יש מצב שאתה עוצר לי פה?״

״איפה פה?... חכה לתחנה״

״ בבקשה נהג, הנה פה אחרי הסיבוב, האישה, זאת שירדה? זאת שפספסה את התחנה שלה? מצאתי את הארנק שלה פה על הרצפה... יש מצב?״

היינו כבר בפאתי אזור התעשיה, צומת אחד אחרי היציאה מהשכונה הצפופה.

האוטובוס נטה קלות על צידו כשירד אל שוליי הכורכר, מאט עד לעצירה. הדלת הקדמית נפתחה. הנהג הסתכל עלי, ואחר כך הגניב מבט בראי שמעל ראשו, לכיוון אורן.

״תודה רבה נהגוס״ קפצתי החוצה אל השוליים. הרמתי יד בתודה לכיוון הנהג, שסגר את הדלת אחרי.

מאחורי שמעתי את אורן קורא לי מהחלון. משהו בקשר להפגנה. לא הסתובבתי.



















3 Comments


galilahav17
Aug 15, 2023

בול אתה, אחי!! הבעיה היחידה היא שבא לי לקרוא עוד ו... נגמר.

Like

hasjkl0299
Aug 12, 2023

אהבתי , אנושי ! מתאים לדמות של המחבר .

Like

michals869
Aug 11, 2023

אני רואה אותך יורד ממש אחריה לשכונה המכוערת בפאתי רמת הנשיא, בחום הזה

Like
bottom of page