top of page
  • zvika guy

יומעצמאות




״תפסו אותי, תברח!״


הצעקה של אלעד החרידה את הלילה השקט, התרוממתי מאחורי השיח והתחלתי לרוץ בטירוף במורד הגבעה.

נתקלתי בשיחים ואבנים, ספק רץ ספק מועד, הרגליים נעו מעצמן והידיים נשלחו לכל עבר בנסיון לשמור על יציבות. ענפים נמוכים חבטו בפני ושיחים קוצניים שרטו את רגליי.

מאחורי שמעתי צעדי ריצה מהירים, או אולי רק דמיינתי. ניסיתי להציץ אחורה ואיבדתי את שיווי המשקל, מסתחרר בחוסר שליטה מטה במדרון התלול. גזע עץ שהופיע באורח פלא מהעלטה הציל אותי. נאחזתי בו מתנשף, וייצבתי את עצמי.

שום צעדי רדיפה לא נשמעו.

חיבקתי את הגזע המושיע והסדרתי את הנשימה. מאחורי, מרחוק, שמעתי הדים של קולות המאבק. אלעד צעק וקילל. לא היה לו סיכוי.

ביד החזקתי שארית שקית פלסטיק קרועה. התכולה היקרה שלה התפזרה לאורך עשרות מטרים תוך כדי מנוסה. את שק הפחמים שהיה על כתפי נטשתי מיד כשהתחלתי לרוץ.

אלעד המסכן בדיוק סיים להרכיב את הרגליות לתחתית קופסאת המתכת כשהפתיעו אותנו הכלבזורים. כנראה ראו את חתימת חום הגוף שלנו כשהתקדמנו דרך החורשה. בטח היו מריחים ממילא את הבשר הנשרף, אבל זו רק השערה. לא ידעתי מה ריחו של בשר שרוף, ואם הכלבזורים בכלל מתוכנתים לזהות אותו.

בווידאו הישן שאלעד הראה לי ראו במטושטש מין קופסה נמוכה, עליה הונחו פיסות של מה שנראה כבשר נא מסוג כלשהו. כל המתקן העלה עשן סמיך, מה שהקשה מאוד להבחין בפרטים.

הווידאו, סוג של כתבה ערוכה, תיאר בשפה מליצית את חגיגות ״יומעצמאות״. הוקסמתי.

חיפשנו ברשת, אבל לא מצאנו שום אזכור למנהג, או לחג.

לא מפתיע. אומרים שרוב המידע שם שוכתב אחרי המהפכה של 2074. אף מורה או מבוגר ששאלנו לא ידע על מה מדובר.

ידענו שאנחנו חייבים ללכת על זה.

אלעד פרק שבכת ברזל ממאורר ישן שמצא אצל סבתא שלו. זה נראה די דומה. הוא הביא גם ארגז מתכת נטול מכסה, לא ברור מאיפה.

הבעיה האמיתית היתה להשיג נתח של בשר טרי. האספקה הביתית הרגילה כללה פיסות מודפסות של ״חלבון ממקור חי״ שהתאימו לתצרוכת יומית של בוגר ממוצע. פסי חיתוך איפשרו לבצוע את הפרוסה לשניים או ארבע, כדי שתתאים לשאר האוכלוסיות. לא ניסינו אף פעם לחמם אותן.

הפעם הברקתי אני... ״אולי נתנדב במעבדה השבוע?״

בבוקר שאחרי, הגענו לפני תחילת הלימודים. מקרר החנקן לא היה נעול, הוצאנו שלוש ערכות ומיקמנו אותם בתחתית ארון האינקובציה.

אחרי שבוע במצב האצה, שרד עובר אחד. זה כל מה שהינו צריכים.

עוד שבועיים, ופלומה צהבהבה כבר כיסתה את הגוף הוורוד. ניתן היה לראות את פעימות הלב מרעידות את בית החזה של הגוזל. אלעד הגביר את מינון המינרלים והוסיף עוד חומרי הזנה והאצה. הציפור תפחה לה ממש מול עינינו.

ידעתי שכמעט אין לה מוח, העוברים הונדסו כולם ככלי עזר לימודי, אבל קצת קיוויתי לראות אותה פוקחת עיניים, זוקפת כרבולת ומקרקרת, כמו תרנגולות שרואים בסרטים וכאלה.

אגלי זיעה כיסו עדיין את מצחי, והרוח הלילה הצוננת קיררה את גופי במהירות.

שקט השתרר, לא שמעתי שום נביחות של כלבזורים מחורבנים, אבל גם לא את אלעד. אם הצליח לברוח היה כבר מגיע. זו הדרך החוצה מהפארק. מפה יכולנו בנקל להיעלם אל סבך המסועים הממונעים והחשמליות שחרצו את העיר.

בהליכה שפופה התחלתי לעשות דרכי חזרה במעלה הגבעה. מדי כמה צעדים עצרתי, כורע מאחורי שיח או מסתתר מאחורי עץ. כשהגעתי לקרחת היער הקטנה, מקום שם פרקנו את הציוד שעה קודם לכן, כבר היה המקום ריק.

על האדמה ניכרו סימנים. עקבות מחומשות של כלבזורים, צמחיה רמוסה, סימני גרירה.


שלפתי את הטלפון, דיפדפתי מהר ל״אלעד, אמא של״


״אמא של אלעד.... כן.... התקשרו אליך כבר? ..... כן....מצטער... אני יודע....תפסו אותנו עוד פעם״




הסיפור פורסם בגליון 100 של ירחון מוטיב: "מאה במרחק הזמן (2123-2023-1923)"




Comments


bottom of page