top of page
  • zvika guy

ידידו הטוב





זמזום מנוע מרוחק ניקב את מסך שנתו נטולת החלומות, ומשם פעפע והתגבר הרעש כזרזיף ההופך לשטף, עד שהציף את הכרתו, חודר את סכר התודעה.

אוזנו השמאלית התרוממה קלות לחידוד השמיעה. הרעש התגבר, כן, זה בפירוש יכול להיות המנוע הנכון. נשמע ככה. הוא קם בעצלתים מהמרבץ המרופט, התיישב על אחוריו והתגרד בעונג במשך כמה רגעים. קרן השמש ששזפה את פרוותו הקצרה בשעות האחרונות התקדמה לה זה מכבר אל קצה החדר, מסיימת את מהלכה היומי ומציינת את שעת הערביים. הוא התמתח, פורש את רגליו האחוריות מלוא אורכן, זנבו זקור אל על.

רעש המכונית התגבר, והוא שמע את המנוע מאט סיבוביו לפני הפנייה אל הרחוב ואז מאיץ ומגביר את נהמתו. הוא ניגש בטפיפה אל החלון הפונה אל הרחוב, עלה על שתי הרגלים האחוריות והזיז בעזרת חוטמו את הוילון, בדיוק בזמן כדי לראות בחטף את אחוריה של מכונית לבנה נכנסת אל חניון הבניין.

הוא פנה אל הדלת בכשכושי זנב והמתין. דקה אחר כך נשמע קול מפתח מסתובב, והדלת נפתחה לכדי חריץ, ואז לאחר היסוס קל, לרווחה. הוא הרים מבט שואל אל האדם שנכנס אל החדר, ריחרח לרגע את האוויר, מפענח את הניחוח הזר, ואז סב לאחור וכשזנבו מקופל בין רגליו אל בטנו פסע באיטיות אל מחוץ לטווח עיין.

האדם שבדלת הבחין בו, נעמד לרגע, מחכה לראות מה יעשה הכלב הזקן, ואז פלט המהום של שביעות רצון כשראה את הכלב מסתלק לו אל מתחת לספה בזחילה מסורבלת. הוא סגר את הדלת מאחוריו, מכניס את צרור המפתחות אל כיס מעיל הצמר השחור שלבש.

ממקום מרבצו החדש שמתחת לספה, יכול היה הכלב לראות עכשיו את רגליו של הזר נעולות מגפי עור מרופטות נעות אנא ואנא ברחבי הדירה. הוא שמע מגירות נפתחות ונסגרות, דלתות של ארונות צייצו על ציריהן, ורהיטים נגררו על גבי המרצפות בקולות חריקה רמה.

הוא הלך והתכווץ אל תוך עצמו, נדחק אל הקיר מתחת לספה, ליבו הולם במהירות. בגדים וחפצים הושלכו אל הרצפה וכמה רסיסים של אגרטל כמעט ופגעו בו. האדם שהסתובב ברחבי הדירה הקטנה החל מדבר אל עצמו, בהתחלה מלמולים חסרי פשר, ואז ככל שהכאוס נמשך, החל מלווה את פעולותיו הנמרצות בצעקות וקללות שהלכו והחריפו. לפתע השתנה בבת אחת הטון, מנרגן וכעוס למשהו אחר, כמעט עליז.

״צעצוע נחמד... ״ קולו של הזר היה גבוה, מאנפף.

מתחת לספה, רעד עבר בגבו של הכלב והוא הפליט יבבה דקה, מפוחדת. ואכן, המגפיים הכבדים נפנו כעת אל עבר הספה בצעדים נמרצים. הספה נתלשה בעוצמה ממקומה והחליקה למרכז החדר. בפינה, מכונס לכדי עיגול שעיר ומפוחד רעד לו הכלב.

״בוא חמודי... פסט... פסט...״ הזר, בעליל, לא היה איש של כלבים. הוא התכופף, והושיט אל הכלב יד פשוטת אצבעות. הכלב, מפינתו, הביט בו בחוסר אמון וגרגר. משהלכה היד והתקרבה, הפך הגרגור בהדרגה לנהמה, וכשהגיע היד לטווח המתאים עשה הכלב ניסיון איטי ונואל לנשוך אותה. השיניים הקשישות נסגרו בנקישה על האוויר, הרבה אחרי שהזר משך את ידו אחורה.

סמור ומאוכזב, נעץ הכלב עינים ביד המתרחקת.

״בוא, חמוד, זה לא יעזור. קלטתי אותך. בוא תעשה לשנינו חיים קצת יותר קלים.״ הכלב הוסיף להביט בו במשטמה. ״אני לא רוצה להכאיב לך... אבל אני יכול. אתה מבין את זה, נכון?״ המשיך הזר. הכלב השפיל מבט, כוח הרצון הולך ונוטש אותו, ועקשותו מתפוגגת. כלב בית שכמוהו. דבלול טוב מזג. מפגני מחאה היו זרים לעולמו, ובהיעדר תוכנית פעולה, לאן יוליך את חרדתו?

״בוא עכשיו, כמו ילד גדול. צא מהפינה שלך ותתחבר..״

הכלב, לאט ובחוסר רצון מופגן, התרומם בכבדות על רגליו, ראשו שחוח. האיש זז מעט הצידה כמפנה לו את הדרך, והכלב התקדם לו באיטיות, בזנב שמוט, דרך מסדרון קצר אל חדר פנימי. האדם, שומר ממנו מרחק קבוע, ליווה אותו בדרכו.

החדר הקטן אליו נכנסו נראה כחדר עבודה צנוע. ספריה מאובקת עמוסה בספרים, קלסרים וכתבי עת מצהיבים מילאה קיר שלם. אור של בין ערביים חדר מחלון קטן, וילונותיו מופשלים, ומתחתיו ניצב היה שולחן מוצק למראה עשוי מעץ אגוז כהה, שנראה כלקוח ממשרד גדול ומהודר הרבה יותר ממשכנו הנוכחי. לצד השולחן חנה כיסא משרדי בלוי בעל רגל מתכת. על גבי השולחן, פתוח לרווחה, ניצב מחשב נייד כשממנו משתלשלים כמה כבלים המחובר אל מתקן מסובך למראה המונח על הריצפה. המתקן, מעין סבכה גלילית הפתוחה בצידה הקדמי, הורכב מזרועות מתכתיות המרופדות ספוג סינטטי, מזכירות רתמה של עגלת סוסים מיניאוטרית, או מזחלת כלבים.

הכלב התקדם עד למתקן, ונעמד מולו.

״קדימה, כלב טוב, קדימה, אתה יודע מה לעשות״

הכלב, בלי להעיף מבט באדם, צעד אל הסבכה, והעביר בתנועה מורגלת רגל ועוד רגל דרך פתחים יעודיים, דוחק את גבו תחת לזרוע המרכזית של המתקן, ולבסוף, בעזרת ראשו מזיז הצידה ידית מתכתית קטנה. המתקן ניעור לחיים, הזרועות נעו והתהדקו מעט על גופו של הכלב, זרוע נוספת מגיחה מהצד ותומכת במרכז גופו. אוושת מנוע חשמלי קטן נשמע וכיפה מתכתית מחוברת לשתי זרועות הגיחה לה מירכתי המתקן, נעה לאט בתנועה מעגלית עד ריחפה לה מעל לראשו של הכלב, ואז ירדה מספר סנטימטרים עד שנחה לה בעדינות על קודקודו, בין שתי אוזניו השמוטות.

הכלב, עיניו תלויות בחלל שמולו, הניח סנטרו על תושבת שהותאמה במיוחד למידותיו. רפוי ואדיש, חזהו עלה וירד באיטיות כשנשם.

״יופי, כלב טוב!״ הזר חייך.

על גבי שולחן העץ הרחב, ניעור לפתע מסך המחשב הנייד. חלונית קטנה הופיעה במרכזו, ועליה טקסט קצר המציין שהמערכת במצב מקוון, אמצעי החישה תקינים ומוכנים לעבד כל קלט. חלון שחור הופיע, מחליף את החלונית הקטנה, וממלא את רוב שטח המסך, בחלקו העליון, מימין, הבהב לו סמן טקסט כחול, ואז מאליהן, החלו להופיע להן מילים אחת אחרי השנייה:

״כלב טוב״.

סמן הטקסט הוסיף להבהב כמה רגעים בכחול, צלמית קטנה של לב אדום הופיעה בקצה המשפט הקצר. המסר נרשם בהצלחה בתודעתו של הכלב.

הסמן ירד שורה אחת, והחליף את צבעו. תשובה צהובה החלה מתממשת לה על גבי המסך, מתחת למילים שבכחול. המילים החלו הופיעו לאט, אחת אחרי השנייה, כאילו נחלצות בקושי ממעמקים של הבנה כלבית. הפוגה קצרה הפרידה בין המשפטים הפשוטים, הילדותיים, שנכתבו לאיטם, כמו מאליהם על גבי המסך השחור.

״לך מפה, זה לא שלך. זה שלי. לך מפה עכשיו״

״הופה... יש לנו כאן כלב שמירה...״ הגבר חייך, חושף שיניים לא ישרות.

סמן הטקסט ירד שורה, הבהב קלות בכחול. המילים ״כלב שמירה?״ הופיעו. סימן שאלה הופיע כצלמית מודגשת.

הסמן ירד עוד שורה, מחליף צבע.

״לך מפה. אני לא מכיר אותך. אני מפחד ממך. אני רוצה שתלך עכשיו.״ המילים הצהובות הופיעו אחת אחרי השניה. האדם, מתבונן בהם בעניין, המתין בסבלנות לפני שדיבר.

״וואו, מדהים.... אתה ממש מדבר הא? לא יאומן. השיט שהוא עשה עם הכסף שלו. זקן מופרע. יאללה בוא, אף פעם לא דיברתי עם כלב״ האדם נעמד עכשיו קרוב לכלב, כמעט מעליו.

״לך״ הסמן המהבהב צהוב נשאר תלוי בסוף המילה, ואז המשיך ״אני אצעק. אני אצעק חזק״

״אם תנבח אני אבעט בך וזה יכאב לך מאוד. אתה כלב חכם, אתה לא רוצה שזה יקרה״ האדם אימץ עכשיו נימה מתנגנת לקולו, כאילו מנסה לרצות ילד קטן.

הכלב השפיל מבט מפליט יבבה דקה כמעט בלתי נשמעת. הסמן ירד שורה. אותיות צהובות התממשו להן.

״מה אתה רוצה?״

האדם נראה מרוצה מעצמו, ובהתאם, שינה מעט את עמידתו המאיימת. פיו נפער קמעא, כמו התכונן לפתוח בנאום, אך אז קפא כשקרקוש רם של צרור מפתחות נשמע מכיוון דלת הכניסה. הכלב נבח חלושות כשהאדם זינק אל עבר הדלת. הכלב היסס כמה שניות, ואז בתנועת ראש שיחרר עצמו מן המתקן, וממרחק ביטחון הידס בעקבותיו לאורך המסדרון. מן המבואה עלתה צווחה נשית חדה, ואז קולות של מאבק קצר, שהסתיים בטריקה רועמת של דלת, בעקבותיה סדרת קללות נמרצות באותו קול נשי. הכלב התקרב בזהירות, כחושש מהמראה שיתגלה לו. אשה צעירה, מתנשפת וסתורת שיער עמדה במסדרון. הכלב מיהר אליה בכשכושי זנב רפים והושיט ראש לליטוף. האשה כרעה על ברכיה לידו וחיבקה אותו, אוספת אותו אליה וטומנת פניה בפרוותו.

״מוקי, מסכן קטן שלי....מתוק שלי..... אתה בסדר? מה עשה לך האיש הרע הזה?״

הכלב התרפק אל האישה, דוחף עצמו אל חיקה, מייבב. צמרמורת מרעידה את גבו מפעם לפעם. היא המשיכה לחבק אותו, ואז קמה על רגליה, כשהוא מעורסל בזרועותיה, והחלה לשוטט בין הריסות הדירה.

״בן זונה... תראה מה הוא עשה פה, איזו מהפכה... מה כבר חשב למצוא, מנוול...״ היא הזיזה כמה שברי אגרטל ברגלה, כדי לפנות לעצמה מקום מעבר בין גיבוב החפצים. אחר כך באנחה, הורידה את הכלב אל המרבץ המהוהה בפינת החדר, ואז נעלמה לרגע לכיוון המטבח ושבה עם מטאטא ויעה.

הכלב, ממקומו, עקב אחריה כשהזיזה רהיטים אל מקומם, הרימה ספרים, בגדים, וחפצים חזרה אל מדפים ומגירות, וטיטאה בתנועת נמרצות שברים אל ערימות קטנות ומדויקות, ואז בעזרת היעה פינתה אותם אל פח האשפה שגררה אל מרכז החדר. בכל אותה עת היתה הצעירה מפזמת לעצמה בהתרוממות רוח כמו מתכחשת לדרמה שהתחוללה ממש כאן לפני שעה קלה. הכלב, ממקום רבצו, עקב אחריה בעצלתים במבטו, ואז כשראשו על כפותיו הקדמיות נכנע לקסם קולה ועפעפיו החלו נעצמים.

טלפון צלצל מאי שם, הכלב הזדקף, והצעירה מיהרה אל תיק צד שתלתה קודם על משענת אחד הכסאות שבפינת האוכל. היא ענתה בטון ענייני, נוקבת בשמו של המתקשר ללא כל מילות נימוס או הקדמה. היא הצמידה את הטלפון אל אוזנה בעזרת הכתף, והמשיכה תוך כדי השיחה במלאכת הסידור והניקיון. הכלב ממקומו שמע קטעי מילים ומשפטים, כשהצעירה עברה מחדר לחדר.

״כן......... לא..... מה זה יעזור?.......נכון, מנוול לא קטן ...... לא עזר.......היה לו מפתח, אני יודעת מאיפה?? ....גם אז ניסינו ....עוד פעם?.........כן.........בטח כסף......טוב...... טוב, אדווח......״ השיחה הסתיימה כמו שהחלה, ללא ברכות או דברי נימוסין. הכלב, מצונף במקומו שמע את הצעירה מזיזה עוד רהיט או שניים ואז נכנסת אל הסלון ופונה לעברו:

״בוא מוקי חמוד, תורך״

הכלב נעמד על גבי המרבץ, הביט עוד רגע בשקעורית החמה שהותיר גופו, ואז פנה בעקבות הצעירה.

הדרך אל חדר העבודה והמתקן שבמרכזו הייתה עכשיו פחות דרמתית. הוא צעד בפרוזדור זה אלפי פעמים בעבר, מאז היה גור תזזיתי. ריחו וריח אדוניו ספוגים היו בקירות עד כי לפעמים חשב כי רק הריח הוא שמעניק להם את ממשותם. את המתקן שבחדר העבודה גם כן הכיר מצוין. אדוניו התקין אותו עבורו לפני כמה שנים, כשהמחלה כבר פשתה בעצמותיו. בהתחלה חשש מזרועות המתכת המשונות ומהציוץ העל-קולי המטריד שהפיקו. עם הזמן התרגל, ולמד לאהוב את השעה היומית בה בילה כשהכיפה המתכתית מונחת בין אוזניו, והבעלים שלו מתעניין בו ובצרכיו, ומתגמל אותו בביסקויט או פיסת נקניק מדי פעם.

״יופי, כלב טוב מוקי. אתה אלוף״

מאז נעלם ממנו אדוניו טיפלה בו מאיה. הוא הכיר אותה מאז היתה גורה בעצמה, ושיחקה איתו ועם סבה באותם חדרים ממש. עכשיו הייתה צעירה נמרצת ועליזה. היא עברה להתגורר איתו בדירה כשנפטר סבה. מתי זה היה? הוא זכר שהיה אז סוף החורף, כמו עכשיו.

״בוא נשים לך את זה..... כלב טוב...״ הוא נכנע לאצבעותיה, שהיו פחות מיומנות ברצועות מאלו של סבה אך עדינות ואוהבות. ״ בוא נדליק את זה.... יופי....״ הציוץ המוכר נשמע בחלל ראשו. מאיה גחנה אליו, היטיבה את הכיפה המתכתית על קודקודו ושיחררה מעט את המתח ברצועות.

״מוקי, אתה שומע? אתה בסדר?״

היא פנתה אליו כשדיברה, ועל מסך המחשב הופיעו המילים אחת אחרי השנייה, כשהסמן המהבהב מלווה אותן. שניה או שתיים אחר כך דילג הסמן שורה, האותיות החליפו צבע מכחול לצהוב, מעידות כי הדובר עכשיו הינו הכלב. התשובה החלה להופיע:

״כועס... כועס.... מפחד....רוצה את אבא״

הצעירה, עיניה מתלחלחות, הושיטה יד וליטפה את עורפו.

״אני יודעת מוקי מסכן... הוא הפחיד אותך הדוד הרע?״ היא הביטה בטקסט מופיע על המסך, הפעם בכחול. בוחנת את הקלט, כפי שהתקבל אצל הכלב, כך לפחות דיווחו חיישני המכונה.

קרוב מספיק, החליטה.

״כן.... לא חבר.... איש רע... מפחיד את מוקי״ הכלב הוסיף יללה רפה, כאילו מדגיש את המסר.

״זה דוד גבריאל... אה.. זה בן של סבא, הוא קצת לא בסדר... אל תדאג מוקי חמוד הוא לא יבוא יותר״

״דוד....מי? סבא?...״ האותיות הופיעו לאט על המסך, הכלב הביט בצעירה, מבולבל. הוא פיהק בקול ואז התנער מראש ועד זנב, הזרועות המתכתיות נעו עם גופו משמיעות צליל שקשוק.

״לא חשוב.... זה מישהו...אה...״ הצעירה נראתה מבולבלת בעצמה, היא הביטה במילים הכותבות את עצמן על המסך השחור. ״ לא סבא....נו... אבא... אבא שלך....לא חשוב. האיש הרע לא יבוא יותר, מבטיחה״ היא ליטפה את הכלב, משחילה את ידה אל בין הרצועות. זמן כה רב חלף מאז דיברה איתו, היא שכחה מתי הייתה הפעם האחרונה. רגשות אשם הציפו אותה. פעם, כשעוד הייתה בת טיפש עשרה מיוסרת בילתה שעות בשיחות, יותר מונולוגים, עם מוקי. בכל הזדמנות היתה נמלטת אל בית סבה, מסתגרת עם הכלב בחדר העבודה. מוקי היה מכיל הכל, באהבה ומסירות. תגובותיו היו דלות, כצפוי. אך היא שכנעה עצמה שהוא מבין הכל ונתנה פירושים ופרשנות משלימה לכל ניע אוזן או זנב שלו. היא ליטפה את הפרווה המאפירה, והבטיחה לעצמה שתקפיד לדבר עם הכלב הזקן יותר.

הכלב הביט בה עוד רגע, ואז הנמיך את אוזניו הזקורות והשפיל מבטו.

״אבא....אני רוצה את אבא״

״אבא לא יחזור מוקי חמוד... אני מצטערת״

״אני רוצה ביסקוויט״

״בוא חמוד, בוא אתן לך ביסקוויט״

היא שחררה את הכלב הזקן מהריתמה שאחזה בו, והרימה את הכיפה הכסופה הקטנה מראשו. הכלב צעד קדימה כמה צעדים, ניער את פרוותו, ובכשכוש זנב מיהר אחריה אל המטבח.







הסיפור השתתף בתחרות ״חיות ויצורים אחרים״ של כנס עולמות 2023

הסיפור פורסם בגליון 11 של כתב העת ״נכון - כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות״











Comments


bottom of page