top of page
  • zvika guy

איבוד





ידו שגיששה לפניו בחושך נתקלה במשהו. אצבעותיו התהדקו על ידית מתכת חלקה, שחוקה. הוא הופתע למצוא אותה חמימה למגע, מצפה לאצבעותיו, כאילו מישהו זה עתה עזב אותה.

לאיטו ניסה לסובב את הידית בכיוון השעון, מגביר לחץ עד לרגע בו נענה לו המנגנון המכני הנושן. אז עצר לרגע, אוזר אומץ, ובאחת סובב את הידית על צירה ודחף את הדלת בכוח ממנו והלאה, פותח אותה לרווחה.


לרגע לא ראה ולא שמע מאומה, ואז, מכל מקום ומשום מקום הבליח גל אור עז וסימא אותו, הוא בהה לשבריר שניה בלובן המסנוור ואז עצם בחוזקה את עיניו.

מסך הרעש עטף אותו והלם בו, מאיים לקרוע את עור תוף. הוא הרגיש רעידות בס בחזהו, בבטנו, באיזור חלציו. המולה של חוגגים, צווחת התלהבות אקראית. אוויר מעושן, דחוס. הבזקי אור צבעוניים יוצרים תמונות קפואות של קהל משולהב.

הוא עמד, מוקסם, מביט בערבוביה הפועמת, קליידוסקופ אנושי של תנועה, צבע, צלילים וריחות.


רטט קצר הרעיד את ידו השמאלית, הוא הביט מטה אל טלפון נייד שהיה אחוז בה בחוזקה. הוא קרב את המכשיר אל פניו ובהה בהתראה שהציגה קלסתר נשי, מתולתל. הוא נגע במסך בהיסוס, ונענה בחלונית נעילה שהציגה רצף של נקודות. הוא ניסה לחבר כמה מן הנקודות, לשווא. הוא אימץ את מוחו אבל שום דפוס לא עלה בזכרונו. בפיזור דעת ניסה ליצור עוד כמה רצפים אקראיים ללא הועיל עד שהתייאש.

באיטיות החל נע קדימה, ומיד מעד על מדרגה בלתי נראית הישר אל בין המון של גופות מיוזעים נעים באקסטזה. הוא שלח את ידיו קדימה והן החליקו על עור חם, רך ורטוב. הטלפון נשמט מידו והוא ראה, חסר אונים, איך הוא צולל ונעלם בינות ליער של רגליים. על ארבעותיו, כרע וגישש אחר המכשיר על הרצפה הדביקה. רגל תועה, נעולה מגף עור שחור, מעכה את אצבעותיו, הוא זעק. אנשים החלו למעוד מעליו, חבטות אקראיות ניחתו על ראשו, על גבו, על כתפיו. הוא התקשה לנשום, הולך ונמעך תחת המסה האנושית.

במאמץ עליון הצליח להזדקף, מרחיק ודוחף מעליו בכוח את חסרי המזל שאיבדו את שיווי משקלם.

הוא נעמד, שואף אוויר בכבדות.

״אלון, לאן נעלמת?״ יד לפתה את זרועו, עיניים מבריקות ננעצו בו מתוך סבך תלתלים ענק. הבזק תאורה זרחני צבע את התלתלים באדום וחשף פנים קטנות ועליזות שניבטו מתוכם. הוא בהה בהן, מתאמץ.

״כבר התייאשתי... שעה אני מחפשת אותך״

״מי?....אה...״ הוא הביט בה, מתאמץ.

הדוברת הנמרצת הסתובבה בינתיים, מחזקת אחיזתה בזרועו, והחלה מושכת אותו דרך קהל הרוקדים. הוא הרפה את גופו, נותן לעצמו להשתרך אחרי הדמות הדקיקה, הנעלמת ומופיעה בין האנשים, מנסה לשווא להצמיד זהות לפנים שראה רק לשבריר שניה.

ידה הפשוטה לאחור גיששה מטה ואחזה עכשיו בידו, אצבעותיה משולבות בכוח בשלו. הוא אחז בה בחזרה, מבולבל. נואש.

הוא נסחף, מפקיד בידיה את הניווט בים האנשים. נדמה היה לו שהקהל צפוף יותר עכשיו. לחץ ההמון עליהם התחזק ותחושת מחנק הלכה וגאתה בו. העשן שמסביב סימא את עיניו וגירה את ריאותיו. הוא חש את כובד רגליו, שהחלו כושלות. ההמון החל סוגר עליו. התקרה נראתה פתאום נמוכה יותר.

״רגע... חכי...״ הוא משך בידה, מנסה לעצור אותה. ״שנייה...״ המילים לא הגיעו אליה, והוא הרגיש את אחיזתה מתהדקת על ידו המזיעה ואת משיכתה מתחזקת.

מישהו דחף אותו מימין, ואז משמאל. כתפו הימנית נחבטה במשהו קשיח, עמוד. הכאב פילח את זרועו ושלח זרמים עד לקצות אצבעותיו. משמאל נדחק אליו גברתן מקועקע בגופיה שלחץ אותו אל עמוד המתכת, הוא הרגיש איך האוויר עוזב את ריאותיו. לכוד בין העמוד לגברתן, הרגיש את ידה הולכת ומחליקה משלו, זיעה קרה שטפה אותו, מטפטפת אל עיניו.

חסר אונים, חשב לצעוק אחריה, אבל לא ידע איזה שם יצעק.


כשנחלץ מהמצור, ליבו פועם בחוזקה, זינק קדימה לפלס לו דרך בעקבותיה. לשווא. הוא המשיך להתנהל בכיוון הכללי בו נעלמה. מדי כמה צעדים נעצר וסקר את סביבותיו, דרוך. פעם אפילו זינק אחר רעמת תלתלים שראה חומקת ממנו במרחק. לאחר שבמאמץ צמצם את הטווח, והניח יד נרגשת על כתף, התאכזב לגלות פנים זרות מביטות בו בהפתעה.


הוא הוסיף ללכת. האנשים סביבו התמעטו, וכך גם הבזקי האור. המוזיקה נחלשה. הוא התקדם באפלולית, ידו האחת מושטת קדימה מגששת, עד שהגיע אל קיר מחוספס, מחופה לבד.

אם רק יצא מכאן הוא כבר יתאפס. הכל יהיה בסדר.

הוא גישש את דרכו לאורך הקיר, מתקדם צעד אחר צעד. עיוור למחצה. הדי מוזיקה קלושים מלווים אותו. הוא הרגיש שהוא מתקדם בתוך מסדרון. יציאת חירום? האוויר היה קריר יותר, לח, והוא שאף מלוא ריאותיו. הסחרחורת כבר שכחה, ואיתה נטשה גם הרגשת הבחילה.

ידו האחת ליטפה את הקיר כשהתקדם, הוא פשט יד שנייה ונגע בקיר נוסף, מקביל. עכשיו השתרר סביבו שקט מוחלט, והוא שמע את הלמות ליבו. מעודד, הוא התקדם במסדרון.


ידו שגיששה לפניו בחושך נתקלה במשהו. אצבעותיו התהדקו על ידית מתכת חלקה, שחוקה. הוא הופתע למצוא אותה חמימה למגע, מצפה לאצבעותיו, כאילו מישהו זה עתה עזב אותה.



הסיפור התפרסם בכתב העת ״קול ההמון״






Comments


bottom of page