11:27

״יאללה, תתחילי, אחרת לא נצא מפה היום.״

אירית ממשיכה לאסוף אותם למקומות. יהלי ונגה הפסיקו סוף סוף לרוץ במעגלים והתיישבו. היא מסמנת לי בהנהון מקצה החדר שאפשר להתקדם, ואני עוזבת סוף סוף את המולת החדר הגדול. איזה יום.

התיק שלי תלוי במסדרון, גבוה מעל להישג ידם של אצבעות קטנות וחטטניות. אני מגששת פנימה, הודפת הצידה את קופסת הסיגריות ומאתרת את נרתיק האוזניות. האוזניות טעונות חלקית אבל זה יספיק עד לסוף היום. אני שומעת מהחדר הגדול עוד כמה הדי מלחמה:

״עמיתי, אמרתי לך לא! מה קורה לך היום? יהלי! תשב בבקשה עכשיו!״

אני חייבת להתנתק קצת. אני תוקעת את האוזניות באוזן והרדיו מתחבר אוטומטית. קול חמור סבר של קריין ״...וכמובן שנעדכן כשנדע עוד פרטים...״ אני מחפשת תחנה אחרת. קול נשי מסביר ״...המחיר שגבה האירוע...״ אני עוברת לאפליקציית הפודקאסט. קול רך ומלטף ממשיך מאותה הנקודה בה עזבתי אותו בבוקר. שום דרמות.

אני נכנסת לקצב ומתחילה לסדר את הבלאגן בחדר הקטן.

11:36

נגיעה בכתף. אני מסתובבת אל תוך פניה הסמוקות של אירית. היא אומרת משהו, אני מסמנת לה עם היד ומוציאה אוזניה אחת מהאוזן:

״את יכולה שנייה? הוא עוד פעם מילא את המכנסיים.״

״מי, עמית?״

״אלא מי? הרג אותי היום הילד הזה.״

אני שולפת גם את האוזניה השנייה והולכת אחרי אירית לחדר הגדול. זה רק שתינו היום, ונראה שכל הילדים באטרף. אולי זה בגלל המצב, לא יודעת. שיגמר כבר היום הזה. שיגמר כבר השבוע הזה.

11:48

אני ממשיכה לארגן את הילדים עד שאירית מסיימת עם עמית. הוא הפוך לגמרי כל השבוע. אמא שלו אמרה שהאבא במילואים כל השבוע. אולי בגלל זה הוא ככה, התנצלה. גם בבית הוא פרוע. חזר להרטיב.

אירית מגיחה מיוזעת מכיוון השירותים. אחריה משתרך זאטוט מבויש. אני מחזירה לה את הפיקוד וחוזרת במהירות לחדר השני. עוד מעט ההורים מגיעים.

אני מסיימת לערום את הבובות בפינת הבובות ועוברת לסדר את פינת האחות. על מיטת הטיפול הקטנה בובה של דובי שוכבת באלכסון, מכוסה ברישול בסמרטוט צבעוני. כפה שעירה אחת משתלשלת החוצה, תלויה ברפיון לצד המיטה. אתמול בחדשות הראו קטעים מחילוץ הפצועים מהבניין שקרס. חיילים מאובקים, בציוד מלא, מאזנים ביניהם אלונקה כשהם יורדים בזהירות מגל של הריסות.

מהאלונקה שטושטשה בכבדות בעריכה, השתלשלה יד רפויה, חסרת חיים.

11:56

״אני לא יכולה איתו יותר. את חייבת לעזור לי,״ אני שומעת את אירית גם דרך האוזניות. אני עוזבת את המגב וממהרת לחדר השני. עמית שוכב בפישוט איברים על הרצפה, צורח. היום שישי הזה לא נגמר. אני מרימה אותו ומחבקת אותו עד שהוא נרגע. “מה יש לך? מה קורה עמיתי?” אוף, שתבוא כבר אמא שלו.

״אבא...״ הוא מייבב אל תוך כתפי. לא חשבתי שהוא כל כך קשור לאבא שלו, בדרך כלל בגיל הזה הם בוכים לאמא. כמה זמן הוא בכלל לא ראה את אבא שלו? אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי באבא של עמית אוסף אותו ולא מצליחה. בטח כמה שבועות... ואיך בכלל קוראים לו? אני זוכרת שמות של כמעט כל האמהות, וכמה מהאבות. בשם של אבא של עמית אני לא מצליחה להיזכר. אלון? אורן? משהו עם אלף.

מבעד לחלון אני רואה הורים מתחילים להתגודד במבואה הקטנה ובחצר הגן, מחכים לאות כדי לפרוץ פנימה כנחשול של תשומת לב. נראה לי שאסיים את השטיפה כבר אחר כך.

רק שתבוא כבר אמא שלו לעזאזל.

12:02

הכניסה לגן נפקקת ברגע שנפתחת הדלת. ערבוביה של הורים וילדים, תיקי גב צבעוניים, חיבוקים ודמעות. כל הורה מנסה להשתלט על הצאצא הפרטי שלו והציוד הקשור אליו. היום יום שישי, היום בו מרוקנים את המגירות בה הצטברו היצירות במשך השבוע. ילדים נרגשים מגישים בגאווה להורים מופתעים גליון קרטון פריך שצרור עלי שלכת דבוקים אליו בדבק פלסטי. הסתיו הוא עונה מצוינת ליצירה.

אני עומדת על המשמר מחוץ לדלת, מקפידה שאף הרפתקן זעיר לא יחליט לצאת בלי ליווי הורה. כבר קרו מקרים, אני מזכירה לעצמי. מורשת הקרב עוברת בינינו הסייעות ממחזור למחזור.

אני מחייכת אל ההורים, מלטפת ראשי ילדים. חלק מבקשים חיבוק לפני סוף השבוע ואחרים נבוכים, מתעלמים. הדקות הללו. אני קוראת להם ״רגע ההיפוך״. הילדים, עדיין בשטח הגן, משילים מעליהם את גלימת חוקי הגן, משנים את מצב הצבירה שלהם, ואז, כהרף עין, נוצק כל ילד חזרה אל תוך תבנית משפחתו.

אני מרימה מבט אל החצר. מחפשת בעיני לשווא את אמא של עמית. אלוהים רק תעשה שהיא לא תאחר... טוב שתאחר, אבל לא יותר מעשר דקות.

12:07

הגן מתחיל להתרוקן, הילדים המעטים שנותרו ישובים במעגל על השטיח ואירית משחקת איתם בכמה קוביות. עדיף שיהיו עסוקים ולא ייצמדו אל הדלת, מחכים לאמא או אבא. אני לא מבינה את ההורים האלה שגורמים לילד שלהם לחכות להם בסוף היום, ועוד ביום שישי. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? כשלי יהיה ילד הוא לא יצטרך לחכות לי דקה, אף פעם.

אני מרימה את הכיסאות על השולחנות ומכינה את החדר הגדול לשטיפה. אירית מסתכלת בשעון הגדול שעל הקיר. גם הנשמה הטהורה והמכילה שלה צריכה לנוח. כבר עשר שנים שהיא מקנחת אפים וישבנים, קילומטרים של טישו. אני מתה על ילדים אבל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן.

ראש מזוקן עטוי כובע ריצה לבן מציץ אל תוך החדר.

״אה... יעלי?...״

ילדה קטנה מתרוממת מהשטיח ורצה אל תוך זרועותיו הפתוחות.

״אבא!!!״

״חמודה...״ הגבר שנכנס בינתיים אל החדר אוסף אותה אל זרועותיו. הילדה מניחה ראש מתולתל על כתפו.

״אני מתנצל״ הוא פונה אלי, לא מבחין באירית שישובה עדיין על הרצפה עם שאר הילדים ״את לא יודעת איזה פקקים יש פה בכניסה״ בגדי ספורט בוהקים מתוחים על כרס קטנה, נעלי ריצה על רגליים דקיקות. אני מהנהנת קצרות, משתדלת להסיט מבט.

״הכל בסדר, אל תשכחו לקחת את היצירות מהמגירה. שבת שלום.״

הגבר מוריד את יעלי לקרקע, והיא, מתורגלת היטב, רצה בדילוגים אל המגירה שלה ושולפת ערימה של דפים מרשרשים.

״אבא!!!!״ צווחה נשמעת מכיוון השטיח.

״זה לא אבא שלך עמיתי,״ אירית מנסה להרגיע. מאוחר מדי. הילד כבר שכוב על הרצפה, בועט ברגליו כאחוז אמוק. קוביות עץ צבעוניות מתגלגלות לכל עבר. אני ממהרת אליו ומרימה אותו על הרגליים. הוא מפיל את עצמו שוב על הרצפה. מה יש לו היום? אני מרימה אותו שוב, מרגישה את הדם מציף את פניי. אני אוחזת בכתפיו ואז שומעת אותו מייבב.

״אבא שלי...״

״זה לא אבא שלך, עמיתי. אבא שלך יגיע עוד מעט, אתה תראה.״

״את זוכרת שאבא שלו במילוא..״ אירית השתתקה. היא כורעת על הרצפה, אוספת את הקוביות ומרימה אלי מבט. עדיף לא לנדב אינפורמציה. אין לדעת איך אמא שלו תיקשרה לו את הנושא, אם בכלל.

אני מרימה אותו ומרגיעה אותו בתנועות נדנוד.

12:24

״נו מה קורה איתם?״ אירית סוחטת את הסמרטוט ופורשת אותו על הדלי ליבוש. ״את האוטובוס של רבע לאחת כבר פספסתי.״

״לכי, אני אשאר איתו.״ באמת שאין לי בעיה. לא מחכה לי שום דבר מיוחד, ואירית נראית כל כך עייפה. יש לה עוד נסיעה הביתה. אני חוזרת ברגל.

״מה פתאום, נחכה עוד קצת בטח היא תגיע עוד מעט.״

עמית רבץ על צידו באפלולית פינת הכריות, אוחז בשתי ידיים קטנות את מכשיר הטלפון שלי, פניו מוארות מבוהק המסך. המדיניות הנוקשה של שימוש במכשירי טלפון בשטח הגן נעלמה מזמן. אם ההורים לא שומרים על הכללים אז גם אנחנו לא.

״את חושבת שהכל בסדר?״ אירית מתישבת על שולחן קטן, הטלפון בידה.

״מה זאת אומרת? אני מתיישבת מולה.

״לא יודעת....״ אירית גוללת את הפיד ״כתוב שהיתה עוד תקרית...״

אני שותקת. מסתכלת על הילד השקוע בקורותיו של בוב הבנאי, בספרדית. ההמולה שככה זה מכבר. אני מרגישה את המתח בכתפיים מתחיל להתפוגג. האינטנסיביות התובענית של הדאגה הבלתי פוסקת לעדת האפרוחים מתחילה לפנות את מקומה לרגיעה הנינוחה של סוף השבוע. אני לא אתן לדמיונות של גננת היסטרית להרוס את זה.

״מה יש לך את? למה את חושבת על זה בכלל?״

אירית לא עונה, שקועה במסך הטלפון.

12:46

״אני לא יודעת, אירית אמרה משהו על זה.״

״כן, אני פה איתו... כן, בטח ברור... אין על מה.״

אני מנתקת את הטלפון. עינת הייתה יעילה כהרגלה. היא תתקשר אל אמא של עמית, או כל מי שצריך. דחיתי את השיחה איתה כמה שאפשר. אהבתי את ההרגשה שאני ממונה, ולהיות ממונה פירושו לפתור בעיות בלי להטריח ולהטריד את המעסיק שלך. אבל זה באמת מקרה חריג.

עמית היה עכשיו בחיקי. הוא איבד עניין במסך הטלפון לפני כעשרים דקות. כשהרים עיניים ונוכח שהוא הילד האחרון שנותר בגן נשמט הטלפון מידיו והוא רץ אלי בבכי. מאז הוא עלי. אני מנצלת את העובדה שהטלפון חזר אלי, וגוללת קצת באינסטגרם מאחורי גבו של הפעוט המכורבל. אני פותחת לרגע את ynet, להתעדכן. בכל זאת מלחמה. איזו טעות. אני נשאבת אל הכותרות הזועקות מהמסך. דובר צה”ל מודיע.... ראש הממשלה מתרה... אלוף הפיקוד מסביר... ומתחת לכל אלו, מחכים לתורם בסבלנות, סיפורי הקורבנות, החללים, המשפחות... אם אוזרים עוז וגוללים עוד קצת אפשר לעיתים להתנחם בסיפור שיקום הירואי. אני ממשיכה, עיני מזוגגות. מה עם אבא של עמית? אני עוברת על שמות, על ידיעות. אלון או אורן? איך קוראים לו? ושם המשפחה? משהו עם גימל.

אני מחזירה את תשומת ליבי אל הגוף הקטן המכווץ שעלי, נשימתו שורקנית. בטח אמא שלו תגיע עוד מעט. בטח כלום.

13:12

צלצול טלפון. ברוך השם.

הטלפון של הגן, גדול דביק ומיושן, ניעור לחיים בצלצול רם ומרושע.

עמית עדיין עלי. הוא נרדם וראשו המתולתל מחופר בשקע שמתחת לצווארי. הנשימה שלו נרגעה מעט ואני מרגישה את חזהו מתמלא ומתרוקן חליפות כנגד גופי. שנת עלפון.

הטלפון מצלצל שוב, עמית נע קלות. בטח אמא שלו.

אני מסתכלת על הטלפון, אומדת את המרחק והמסלול. אם אקום עכשיו אעיר את עמית. חבל... ולמה שאמא שלו תתקשר לגן? למה שלא תבוא פשוט ותאסוף את הילד שלה?

חוט הטלפון נמשך לו מתחת המכשיר, לאורך המדף העליון ולאורך הקיר. אני עוקבת אחריו במבטי.

עוד צלצול. גורן! שם משפחה שלהם הוא גורן! אני נזכרת.

החוט מתקדם, צמוד לפנלים השחוקים. קצת לפני רגל הכסא עליו אני יושבת מתרומם החוט, ומסתיים בתקע פלסטיק הנעוץ בשקע תקשורת שבקיר.

צלצול. אני גוללת בראש את רשימת השמות של ynet .הכל מעורפל עכשיו.

אני שולחת רגל אחת, זהירה, ומגששת אחר החוט. עמית זע עלי. אני קופאת. בזהירות אני משתמשת ברגל אחת כדי לחלוץ את הסנדל מהרגל השנייה, ובבהונות יחפות אני עוקבת אחר החוט.

צלצול.

אני שולפת את חוט הטלפון מהקיר. שקט משתרר בגן. עמית זע קלות. אני מלטפת את ראשו עד שהוא נרגע.

עריכה: ענבר גרינשטיין

גרסת אודיו

הסיפור התפרסם בפרויקט כתיבת קיץ 2024 של ספרים?

וכן בכתב העת ׳יהי׳

החלונית האדומה הבהבה על מסך הטלפון הנייד. הוא הביט בה במבט אטום ונאנח.

רגליו החלו לגשש מתחת לשולחן אחר נעלי הבית. הנה אחת, והנה עוד אחת.

הוא התרומם על רגליו, ומיד התיישב, בעט את נעלי הבית ונעל אותם שוב, הפעם כל נעל על הרגל המתאימה. יש זמן, זו רק ההתראה.

לעזאזל, עכשיו יצטרך שוב לראות את גרינבאום. פעם שנייה השבוע, והשבוע רק התחיל.

הוא נאנח שוב והתרומם בשנית. אחר כך עשה כמה צעדים במסדרון האפלולי וגישש אחרי המפתחות שעל המדף מתחת לראי.

הוא אחז את המפתחות ומשך אותן מהמדף הקטן. המפתחות גררו אחריהן מסרק שהונח שם ונפל על הרצפה בקול רעש. הוא נאנח, בשלישית, והתכופף להרים את המסרק.

הגרינבאום הזה בטח עוד פעם ישב דווקא ממולו, ויחייך את חיוך הצנון שלו. כל השכנים יתנהגו כרגיל, כאילו כלום.

כשהתרומם, חש סחרחורת קלה. הוא נאחז במדף ויצב את עצמו. המדף חרק, רעד ונטה אל צידו. אבקת טיח לבנה כשלג אך מבשרת שחורות נבזקה כטלק מסביב, כשאחד משני הברגים שהחזיק את המדף נעקר ממקומו.

כאילו הם לא יודעים שזה הוא שלקח מהוועד, הסמרטוט הזה גרינבאום.
מתוך אינסטינקט עזב את המדף במהירות, ואז נסוג לאחור וראה מבוהל איך זה מסתובב על צידו ושומט אל הרצפה ערימה קטנה של סיכות ראש, דברי דואר, חשבונות, מטבעות ושלל פריטים חסרי שם שהצטברו עליו במאפרת קרמיקה כעורה. המדף המשיך במסעו המעגלי, חג כמטוטלת מגושמת, לקול קרמיקה מתנפצת. כשהשלים המדף את מסלולו והזדקר בניצב לרצפה, נגע קצהו הקצר בראי שמעליו, ומכוח התנופה דחף אותו מעלה מעט, אצבע אחת, אולי שתיים. יותר מזה לא היה צריך המתלה היחיד שעיגן את הראי הכבד אל הבורג שבקיר כדי לאבד אחיזה ולהעקר, בוזק אבקת טיח לבנה על סביבותיו.

הוא יקום ויגיד לגרינבאום לפני כולם מה הוא חושב עליו!

הראי החל נוטה קדימה והוא הביט אחוז פלצות בדמותו המשתקפת כשהיא מנמיכה, ולפני שהצליח לעשות צעד קדימה ולהושיט את ידו מצא עצמו מבוסס בערימה של רסיסי זכוכית.

ואם גרינבאום אפילו יגיד מילה...

הוא הושיט יד אל כף רגלו המדממת. פיסת זכוכית מרושעת תקועה בה באלכסון. הוא עקר את שבר הזכוכית, הרים אותו ואחז בו באגרוף קפוץ, כפגיון, מתעלם מהכאב.

קול האזעקה שבקע מהמכשיר הנייד שלו הקדים במעט את קול האזעקה שנשמע מבעד לתריס הפתוח.

הוא הביט על הכאוס שלמרגלותיו, נשם עמוק. ושם פעמיו אל המקלט.

הוא יהרוג אותו!

את הסיפור הקצר הזה פרסמתי באתר ״עברית״, ככה שהוא זמין לקריאה אונליין שם, ואם אתם חובבי הז׳אנר המד״בי, אז תמצאו אותו גם בגליון 11 של ״נכון״1.
בכל אופן, כנראה שבצע הכסף סימא את עיני, ואפילו חתמתי על מסמך (ארוך בהרבה מהסיפור) שאוסר עלי לפרסם אותו בשום פלטפורמה דיגיטלית.

כנראה שלא מדובר במאסטרפיס. סיפור נחמד סה״כ, טיפה דיסטופי, עתידני אבל במידה, ובעיקר לא קשור בשום צורה ואופן למלחמה הזאת, או לזאת שלפניה, או לזאת שלפניהן. הביקורות שקיבל היו אוהדות, אבל אני חושד שרובן הגיעו ממשפחה וחברים מנומסים.
בכל אופן, אני לא בטוח ש 18 השקלים שהרווחתי שווים את האנונימיות שגזרתי עליו.

מכיוון שאני שומר חוק ומכבד הסכמים, לא אפרסם כאן את הסיפור במלואו, אבל כן אשים פה קטע, ולינק לעברית.
מי שרוצה לצרוך את הסיפור שם, בכיף. אפילו ארוויח מזה 23 אגורות לפני מיסים. אבל אם בא לכם, אנרכיסטים שכמותכם, לדפוק את המערכת ולקרוא בחינם, תגידו לי ואשלח לכם עותק אישי.

אז ככה זה מתחיל:

זמזום מנוע מרוחק ניקב את מסך שנתו נטולת החלומות, ומשם פעפע והתגבר הרעש כזרזיף ההופך לשטף, עד שהציף את הכרתו, חודר את סכר התודעה.

אוזנו השמאלית התרוממה קלות לחידוד השמיעה. הרעש התגבר, כן, זה בפירוש יכול להיות המנוע הנכון. נשמע ככה. הוא קם בעצלתים מהמרבץ המרופט, התיישב על אחוריו והתגרד בעונג במשך כמה רגעים. קרן השמש ששזפה את פרוותו הקצרה בשעות האחרונות התקדמה לה זה מכבר אל קצה החדר, מסיימת את מהלכה היומי ומציינת את שעת הערביים. הוא התמתח, פורש את רגליו האחוריות מלוא אורכן, זנבו זקור אל על.

רעש המכונית התגבר, והוא שמע את המנוע מאט סיבוביו לפני הפנייה אל הרחוב ואז מאיץ ומגביר את נהמתו. הוא ניגש בטפיפה אל החלון הפונה אל הרחוב, עלה על שתי הרגלים האחוריות והזיז בעזרת חוטמו את הוילון, בדיוק בזמן כדי לראות בחטף את אחוריה של מכונית לבנה נכנסת אל חניון הבניין.

הוא פנה אל הדלת בכשכושי זנב והמתין. דקה אחר כך נשמע קול מפתח מסתובב, והדלת נפתחה לכדי חריץ, ואז לאחר היסוס קל, לרווחה. הוא הרים מבט שואל אל האדם שנכנס אל החדר, ריחרח לרגע את האוויר, מפענח את הניחוח הזר, ואז סב לאחור וכשזנבו מקופל בין רגליו אל בטנו פסע באיטיות אל מחוץ לטווח עיין.

האדם שבדלת הבחין בו, נעמד לרגע, מחכה לראות מה יעשה הכלב הזקן, ואז פלט המהום של שביעות רצון כשראה את הכלב מסתלק לו אל מתחת לספה בזחילה מסורבלת. הוא סגר את הדלת מאחוריו, מכניס את צרור המפתחות אל כיס מעיל הצמר השחור שלבש.

ממקום מרבצו החדש שמתחת לספה, יכול היה הכלב לראות עכשיו את רגליו של הזר נעולות מגפי עור מרופטות נעות אנא ואנא ברחבי הדירה. הוא שמע מגירות נפתחות ונסגרות, דלתות של ארונות צייצו על ציריהן, ורהיטים נגררו על גבי המרצפות בקולות חריקה רמה.

הוא הלך והתכווץ אל תוך עצמו, נדחק אל הקיר מתחת לספה, ליבו הולם במהירות. בגדים וחפצים הושלכו אל הרצפה וכמה רסיסים של אגרטל כמעט ופגעו בו. האדם שהסתובב ברחבי הדירה הקטנה החל מדבר אל עצמו, בהתחלה מלמולים חסרי פשר, ואז ככל שהכאוס נמשך, החל מלווה את פעולותיו הנמרצות בצעקות וקללות שהלכו והחריפו. לפתע השתנה בבת אחת הטון, מנרגן וכעוס למשהו אחר, כמעט עליז.

״צעצוע נחמד... ״ קולו של הזר היה גבוה, מאנפף.

מתחת לספה, רעד עבר בגבו של הכלב והוא הפליט יבבה דקה, מפוחדת. ואכן, המגפיים הכבדים נפנו כעת אל עבר הספה בצעדים נמרצים. הספה נתלשה בעוצמה ממקומה והחליקה למרכז החדר. בפינה, מכונס לכדי עיגול שעיר ומפוחד רעד לו הכלב.

״בוא חמודי... פסט... פסט...״ הזר, בעליל, לא היה איש של כלבים. הוא התכופף, והושיט אל הכלב יד פשוטת אצבעות. הכלב, מפינתו, הביט בו בחוסר אמון וגרגר. משהלכה היד והתקרבה, הפך הגרגור בהדרגה לנהמה, וכשהגיע היד לטווח המתאים עשה הכלב ניסיון איטי ונואל לנשוך אותה. השיניים הקשישות נסגרו בנקישה על האוויר, הרבה אחרי שהזר משך את ידו אחורה.

סמור ומאוכזב, נעץ הכלב עינים ביד המתרחקת.

״בוא, חמוד, זה לא יעזור. קלטתי אותך. בוא תעשה לשנינו חיים קצת יותר קלים.״ הכלב הוסיף להביט בו במשטמה. ״אני לא רוצה להכאיב לך... אבל אני יכול. אתה מבין את זה, נכון?״

״אמא של שאולי, איפה שאולי?״

אני פורץ אל הדירה הקטנה, היישר אל לב הסלון המנומנם.

״שמה, בחדר״ היא צועקת לי מהמטבח.

אני פונה אל המסדרון, כמו אינספור פעמים בעבר. מוצאי החג עדיין תלויים באוויר. שרידי ריחות תבשילים, ניחוח מי ורדים, וצל סירחון של עשן סיגריה.

בסלון נושקים זה לזה כמה שולחנות בגבהים שונים, שמפה מוכתמת בשיירי מזון עדיין מכסה אותם. סביבם, ערבוביה של כסאות לא תואמים. על הספה הכבדה דמוית העור שבפינה רובצים שניים מדודיו של שאולי, מעכלים.

״רוצה קצת חורשתה-סבזי?״ אמא של שאולי מציצה מהמטבח. ״נשאר הרבה, טעם גן עדן, חבל לזרוק״. בשתי ידיים עטופות במגבת היא אוחזת בידיות של סיר אלומיניום נטול מכסה, עננת אדים קטנה מיתמרת מעליו.

התבשיל הירוק הריחני פועל את פעולתו המיידית על בלוטות הרוק שלי. למאכלים בבית של שאולי תמיד יש שמות מוזרים, אבל אני אוהב לאכול שם בכל הזדמנות. כל כך יותר מעניין מהשניצלים בבית.

״לא...״ אני צועק לה תוך תנועה ״אולי אחר כך״

בחדר הצפוף, לבדו, על גבי מזרון שהונח על הרצפה, אני מוצא את שאולי מקופל בתנוחת עובר.

*

שאולי ואני גרנו באותו בניין רכבת מאורך, אני בכניסה א’ והוא בכניסה ב’.

בין שתי הכניסות הפרידה רחבה מרוצפת, ובערך משם, כמה חודשים לפני פסח שמעתי את השריקה של יוסי, ואחריה, בקולי קולות, תיאור נרגש ומגומגם שהוא צעק לעבר חלון החדר שלי.

עליתי על המיטה והוצאתי את פלג גופי העליון החוצה מהחלון, לוודא שאכן שמעתי נכון.

״יורד....!״ צעקתי בחזרה, מלוא הגרון.

קפצתי מטה אל הרצפה, השחלתי את הרגליים בסנדלי העור התנכיים שהיו זרוקים על הרצפה, בלי לרכוס את אבזמי המתכת. ויתרתי על חולצה, חלפתי על פני אבא בסלון ורצתי החוצה אל חדר המדרגות.

מאחורי שמעתי אותו קורא ״אל תטרוק את הדל..... ״

רעש הדלת הנטרקת קטע אותו.

דילגתי על גרם המדרגות הארוך שתיים שתיים, מסיים בקפיצה מרהיבה של שלוש המדרגות האחרונות בכל קומה כשאני אוחז במעקה המתכת ביד ימין ליציבות. הסנדלים עפו בקפיצה הראשונה, אספתי אותם ביד והמשכתי לשעוט מטה.

בקומה ראשונה כבר שמעתי קולות של התרגשות וצחקוקים. כשהגעתי מתנשף לרחבה המרוצפת, בקושי הצלחתי לפלס לי דרך בין המון של ילדים מתגודדים.

בקהל זיהיתי את כל ילדי השכונה וגם לא מעט אורחים. היו שם ילדי הגן, אותם עדיין לא שתפנו במשחקי הכדור. היו הילדים שלמדו בממלכתי, אלו מרמב״ם הדתי ואפילו שלושת האחים מדירת הקרקע, שנאספו מדי בוקר בהסעה. ״חינוך מיוחד״ אמא אמא קראה לזה.

נדחפתי דרך הקהל המבעבע של גופיות, חולצות בית ספר פרומות ורגליים יחפות והגעתי למעגל הפנימי. במרכז, על מרצפות הבטון הגדולות והאפורות ישב לו שאולי, רגליו השחומות משוכלות תחתיו, ועליהן, לבן, צח וצמרירי, רבץ לו בשלווה טלה לבן.

מעגל הילדים הצפוף שמר על מרחק ביטחון מהפלא שבמרכז, אך לאט החלו האמיצים שבינינו לצמצם טווח, צעד אחר צעד.

שלומי וינשטיין העז והושיט יד רזה וניסה לגעת בזנב הכדורי. הטלה ניער את זנבו קצרות ושלומי המופתע ניתר אחורה ונפל על אחוריו לקול מצהלותינו.

״מאיפה לך, שאולי?״

״אבא שלי הביא לי מהדוד שלי, מהמושב״

לשאולי היו המון קרובי משפחה, בכל מיני מקומות אקזוטיים. לי הייתה דודה אחת בחדרה, שגרה בבניין בדיוק כמו שלנו. היו לשאולי גם ארבעה אחים, עם שני הגדולים חלק חדר. אני הייתי בן יחיד והיה לי חדר משלי.

״אפשר לגעת?״ הטלה היה שקט באופן מפתיע, חם למגע, הרגשתי את הלמות ליבו. ״זה במקום הכלב שאמרת?״

שאולי היה חולה על כלבים. הוא הכיר את כל הגזעים והסוגים. כל פעם שעבר כלב בסביבה הוא היה חייב ללטף אותו, לצעוק ״שב״ ו״ארצה״ בקול הצפצפה שלו.

״לא, זה לא קשור״

ציפיתי ששאולי יהיה יותר עליז. אם אני הייתי מקבל טלה הייתי די שמח.

הטלה הלבן השתלב עד מהרה בשגרת היום של השכונה. שאולי קרא לו, איך לא, ״רקסי״, והקפיד להוריד אותו למטה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב.

בקצה הרחוב, במגרש הריק הוא היה משחרר אותו מהחבל שהיה כרוך על צווארו, ונותן לו ללחך מן העשביה הקוצנית שכבר החלה מצהיבה בתום האביב הקצר. לפעמים היה שאולי מוציא מסרק צפוף, ורוד, ומסרק בקפידה את השיער הצפוף של רקסי, פולה אניצי קש וקוצים.

בשבועות הראשונים ליוותה אותו פמליה מילדי השכונה, שהלכה והתמעטה לקראת פסח, אז כבר היה שאולי עושה את הסיבוב בגפו.

כמו שלמדתי, היה רקסי חולק עם שאולי את יצועו, בחדר הקטן והצפוף, וריח מתקתק של כבש דבק בחברי. כשנכנסתי אל הכיתה בבקרים, יכולתי ברחרוח קל של האוויר לדעת אם שאולי הקדים להגיע.

*

״מה קורה שאולי? נו, אתה לא רוצה לדבר איתי?״ אני עומד בכניסה לחדר.

שאולי שוכב על גבי מזרון שהונח על הרצפה, בצמוד אל הקיר כדי שיהיה מקום לשני המזרונים של האחים שלו. אני מושך את השמיכה מעליו, הוא שוכב על הצד, מחבק את ברכיו בזרועות דקות וחומות.

״שאולי, עשיתי לך משהו?״

הריח המתקתק עדיין נוכח בעוז, אבל הנוכחות הצמרירית נעלמה.

״איפה רקסי?״ אני שואל, סוקר את החדר, שהיה קטן מלהסתיר כבש צעיר, כמו שרקסי גדל להיות.

שאולי מסובב אלי את פניו, הן אדומות מבכי.

הוא לוחש משהו, קצת קשה לי להבין.

אני מתקרב אליו .

״מה אמרת? איפה רקסי?״

שאולי חוזר על דבריו, בקול רם יותר. הפעם אני שומע מצוין.

״חורשתה-סבזי״

-----------------------------

הסיפור נכתב עבור ערב הקראת סיפורים בנושא ״אוכל״ בקפה יודפת, בשיתוף סדנאות הבית.
עריכה: שירה קורונה

״בוא תעבור״ הוא אחז בזהירות בין העוקצים, בתיל העליון, ודרך בנעל צבאית כבדה על התיל התחתון. התכופפתי בגמלוניות ועברתי לצד השני, אוחז בנשק בשתי ידיים כדי שלא יסתבך בגדר החלודה. מן הצד השני, דרכתי עכשיו אני על התיל התחתון, ובעזרת הקנה של הנשק הרמתי את התיל העליון, דניאל קפץ בגמישות אחרי.

״אתה בטוח, בזה?״

״כן, הייתי פה כבר כשנשארתי שבת קודמת״

הקוצים היבשים התפצפצו מתחת לסוליותינו. ענני אבק זעירים עלו באוויר עם כל צעד. לאט נגלו אלינו מאחורי הגבעה אבני בזלת שחורות סדורות, מסמנות חלקות קטנות ונטושות. שרידי מבני אבן נמוכים, חסרי גג פזורים פה ושם, אקראית, צפופים יותר ככל שהוספנו לצעוד.

המשכנו בשביל שהתפתל בין המבנים. כמה מהם עדיין עמדו על תילם, והביטו בנו בעיני חלונות נטולי תריסים. הדרך הובילה לכיכר קטנה, שם מתחת לעץ תאנה גדול עצרנו, טורדים ממנוחתם כמה צרעות צהובות שנמשכו אל הפירות המרקיבים שעל הארץ.

״מדהים, לא ידעתי שיש פה מקומות כאלה״ בדומיית הצהרים, נראה המקום כמו כפר שיושביו פרשו להם למנוחה קלה בצהרי היום.

״תראה״ דניאל בעט אלי חפץ מתכתי, זביל של פצצת תאורה. ״יש פה מלא״

״טוב, הצבא מתאמן פה איזה עשרים שנה, משישים ושבע. אפשר היה לעשות פה אחלה לש״ביה״

״זה מה שיש לך בראש?״ דניאל בחן בחשד תאנה נגוסה ״תגיד, זה נראה לך כמו תולעים?״ הוא ירק, לא מחכה לתשובה שלי.

״למה מה לך יש בראש?״ התיישבתי על אבן מאורכת, שטוחה, בגודל של ספסל. העפתי מבט על הסביבה הדוממת, ואז, חייל צעיר שכמוני, הרגשתי מספיק בטוח כדי להניח את הנשק על האבן לידי. פס הזיעה שנשאר על חולצתי במקום בו עברה רצועת הנשק החל מתאדה באוויר היבש של רמת הגולן, מסב קרירות נעימה. ״חבל שלא הבאנו מיים״

״תסתכל מתחתיך, על האבן״

״אבן, מה איתה?״ התרוממתי מהאבן, עשיתי כמה צעדים וסקרתי אותה. מאורכת, בגודל של ספסל, מעט קעורה. צבעה היה בהיר יותר מהאבנים שסביבה, והיא נראתה חלקה יותר, מעובדת. היא נראתה נטועה בקרקע, ולא מן הנמנע שראינו רק חלק ממנה. על הצד שפנה אלי, בינות לעשבים נראו כמה קווים, כמו חריטות על פני האבן החלקים.

״תסתכל״ דניאל ניגש אל האבן ודרך על העשבים. בתחתית האבן קרוב לקרקע שורטטו כמה קשתות מדויקות מקבילות, שלוש במספר, שיצרו חצי כדור כמעט מדויק. קו אנכי חוצה אותן, עולה כמה סנטימטרים מעליהן ומסתיים בקו אופקי קטן.

״מגניב! מה זה?״

״נו? כמו מה זה נראה לך?״

״נראה כמו כיפה עם אנטנה או משהו....״

״סובב את הראש, טמבל, זו מנורה״

סובבתי את הראש הצידה, ואכן, הקווים הגיאומטריים הסתדרו בתבנית מוכרת.

״אני לא מבין, זה לא כפר ערבי או משהו?״

נרגש מהגילוי, התחלתי מסתובב ברחובות השוממים. כשידעתי מה לחפש, אבנים מסותתות בהירות צצו לנגד עיני בכל מקום. הן שולבו אקראית במבנים החומים הנמוכים. לפעמים כחלק מקיר תומך, לפעמים כאבן משקוף של פתח דלת או חלון. על חלקן הופיעו עיטורים גיאומטריים שונים, ומה שנראה כמו שרידים של כתב שלא הצלחתי לפענח. דניאל שלף את מצלמת הפוקט שלו וצילם כמה תמונות, כרגיל.

חזרנו לפני הצהריים. דניאל היה צריך לעלות לשמירה ולי הייתה תורנות חדר אוכל, שכללה צעדה של כעשר דקות מהפלוגה אל אוהל המטבח הגדודי ומשיכה של כמה מגשים עם יצירות קולינריות מפוקפקות של הטבח התורן.

לכפר הנטוש כבר לא חזרנו. חודש אחר כך הסתיים האימון המבצעי ועלינו לקו בלבנון.

***

אני נועל את האוטו, לוחץ על השלט פעמיים, ליתר ביטחון. ג׳יפון הליסינג החדש בולט בזרותו על רקע השכונה המוזנחת. הבלוקונים נראים דומים אחד לשני אבל אני מזהה מרחוק את הכניסה למרות שהגדר החיה שבכניסה נעלמה, בטח לפני שנים. מימין לשביל גדם יבש נמוך של עץ פיקוס. אני נזכר איך משכנו במאמץ, ילדי השכונה, פלטת עץ אל בין ענפיו החסונים, קיבענו אותה בכמה מסמרים חלודים, והקמנו ממלכה פרטית בה בילינו את חלק הארי של החופש הגדול.

התקרה בחדר המדרגות נמוכה ממה שזכרתי, וגרם המדרגות פחות תלול, אבל השלט שעל הדלת לא השתנה, אותיות פלסטיק לבנות על פיסת עץ זית כהה. משפחת דורמן.

אמא של דניאל פותחת את הדלת בחלוק מהוהה, חסר צבע, שעוטף את דמותה הכפופה. שערה, הלבן כעת, אסוף אל אחורי ראשה, בדיוק כמו שזכרתי.

״איזה יופי שבאת, יורם, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך״ היא עומדת רגע בפתח, עיניה אורות. ומייד היא זזה ומחווה ביד מגוידת אל פנים הבית.

״טוב לראות אותך, מרים, לא השתנית״ אני משקר, אבל רק קצת. אני באמת שמח לראות אותה. אני מתיישב על הספה בסלון, מזיז כמה כריות ומחכה למרים שחוזרת עם מגש מתכת קטן ועליו צלוחית של עוגיות חמאה וכוס נס קפה בשבילי ותה בשבילה.

על המזנון שממול מבחר תמונות משפחתיות בסדר כרונולוגי. מימין אני מזהה את דניאל הקטן, שיער קש וחיוך מאולץ, מעוך בין שני אחיו הגדולים, כולם בבגדי ים בדוגמת מעוינים על רקע אקליפטוס גדול. התמונות מלוות את המשפחה. שחור לבן הופך לצבע, פרצופים מתבגרים, קמטים מתווספים, נכדים צצים. דניאל נשאר צעיר. במרכז המזנון, בתמונה ממוסגרת בשחור, הוא מיישיר מבט מתריס אל המצלמה לבוש במדי אלף מעוטרים דרגות סמל וכנפי צניחה. משמאל לתמונה שלו ממשיכה המשפחה להתרחב, לצמוח, להתפתח, לחיות.

אני מחמיא לה על העוגיות. היא שואלת אם להביא עוד.

״אז מה אמרת בטלפון? שאלת על איזושהי תמונה?״ מרים נראית מתעניינת, ואני שמח לתבל במשהו את שגרת יומה. העניין לא מרפה ממני כבר שבוע, מאז התכנית דוקו ההיא, בנטפליקס. אני נזכר בארכיאולוגית צעירה עם שם צרפתי מלהגת בספרדית שוטפת ומצביעה בהתרגשות על ממצאים של חפירה טרייה, אי שם בג׳ונגלים של מקסיקו.

מרים נעלמת לחדר צדדי, וחוזרת משם עם כמה אלבומי תמונות עבי כרס. כנראה שלא הייתי מדויק בבקשה שלי, או שמרים לא ממש הקשיבה, כך או כך, מתחילה לה סקירה מקיפה על תולדותינו המשותפים, דניאל ואני, מראשית הקשר אי שם בגן רחל בתחילת שנות השבעים. קשה לי עכשיו להפריע לה באמצע, ויש עוד לא מעט תמונות עד השירות הצבאי. אני בוהה במסיבות חנוכה, פורים ושבועות, שחור לבן, ילדים יושבים בשורות, דניאל הזערורי מקדימה, מחופש לקוף. דעתי נודדת שוב אל הג׳ונגל. הממצאים היו לא פחות ממדהימים. חובבי הקונספירציות עטו עליהן כמוצאי שלל, והמכחישים שטרחו בהתחלה להתעלם בהפגנתיות, יצאו בקול קורא קולני במיוחד השולל את התיאוריה החדשה מכל וכל, מה שהרים תרומה יפה לכיסוי התקשורתי הרשמי והניע גלי הדף של יחצנות ויראלית.

על הספה, אלבום שלישי נסרק באיטיות דף אחר דף, הנה אנחנו בתיכון. שיער מגוחך וחולצות תנועה גזורות שרוולים. אני תוהה אם לשתף את מרים במטרת הביקור שלי, אבל מחליט שעדיין לא. היא נראית מאושרת פשוט לעבור על האלבומים הישנים, ומה זה כבר משנה. בכמה מהתמונות נראית מרים הצעירה, מחייכת אל המצלמה בביישנות. קצת כמו התמונות הראשונות והמהוססות של הארכיאולוגית שהפכה בחודשים האחרונים לסלבריטי.

מרים מדפדפת באלבום חדש, אני מזהה מדים, פרצופים צעירים צרובי שמש, פיסות של נעורים שקפאו בזמן, אני מבקש ממנה את האלבום ועובר תמונה אחר תמונה. הנה אנחנו בבקו״מ, הנה בטירונות, הנה תמונות מצהיבות של נופים צהובים, אימון קיץ. אני חש התרגשות של טרום גילוי. אולי ככה מרגיש ארכיאולוג או חוקר? אני הופך עוד דף ומגלה את פרצופי המחייך מרוח לרוחב תמונה אופקית. ליד, מקבץ תמונות של מבנים חומים, עץ תאנה, גפן, וגם כן כמה אבנים. ריח תאנים בשלות בחום הקיץ ממלא את אפי, אבק שבילי עפר וזמזום צרעות. אני סורק את האבנים בכל תמונה, קשה להבחין בסימנים אך הם בבירור שם. אין אף תמונת תקריב של התחריט שזכרתי. מאוכזב, אני הופך בפיזור נפש עוד כמה עמודים עד לסוף האלבום.

כשאני הופך את הדף האחרון נופלת לחיקי מעטפה מאורכת עם לוגו צהוב גדול וזוויתי של קודאק, אני מציץ אל העטפה, רצועת של תשלילים בשקית שקופה, ולצידם, כמה מהתמונות הפחות מוצלחות, אלו שלא זכו למקום באלבום, שאריות של זכרונות. היום, תמונות פחות מוצלחות נמחקות בכמה אבחות מהירות על גבי מסך מגע. בעידן הטרום דיגיטלי גם לתמונות נפל היה מקום. מזל.

אני מזיז את כוס הקפה, ומרוקן את תוכן המעטפה על השולחן. מן התמונה הראשונה נשקפת אלי אבן מאורכת, קבורה למחצה באדמה. שלוש קשתות מדויקת נחצות על ידי קו אנכי, בדיוק כמו שזכרתי.

״מה זה?״ התעניינה מרים ״חנוכיה?״

״מנורה״ אמרתי לאט ״או לפחות זה מה שחשבנו״

״נכון, זה באמת נראה כמו מנורה.״ מרים הפכה את התמונה והחזיקה אותה מול עיניה. ״איפה צילמו אותה?״ ואז, ״מה זאת אומרת, זה מה שחשבתם? מה זה כבר יכול להיות״

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי, והתחלתי גולל ברשימת ההודעות הארוכה. התכתובת עם ז׳ולייט, הארכיאולוגית, נמשכה כבר שבוע קדחתני. מרגע ששלחתי מסר מהוסס דרך מכר משותף בלינקדאין. חבר, דווקא טייס, שבאורח פלא שותף לחיבתה של ז׳ולייט לקליגרפיה וחולק איתה את אותה קבוצה ברשת החברתית.

הגעתי להודעה, אחת הראשונות, שהכילה תמונה. הגדלתי את התמונה, גללתי קצת והראתי למרים.

״זו אותה אבן? נראה בדיוק אותו ציור של המנורה שלכם״

״חכי, תסתכלי עכשיו״ הקטנתי מעט את התמונה, כך שכל האוביקט החרוט באבן יראה עכשיו על המסך.

״אני לא מבינה, זה נראה עכשיו כמו אליפסה, עם אנטנה. זו לא מנורה? זה בכלל אותו ציור?״ מרים החזירה את מבטה לתמונה שבידה ואז שוב לטלפון שלי.

״אני יכול לצלם את זה מרים?״ הרגשתי מעט סחרחורת. שלחתי את התמונה לז׳ולייט. היא הגיבה מייד בשטף של אמוג׳י נרגשים. הטלפון בטח יצלצל עוד רגע, אני שם אותו על שקט.

״אתה יכול גם לקחת את התמונה אם אתה רוצה״ מרים נראתה קצת מבולבלת.

חשבתי על זה שניה ״אולי אקח את הנגטיבים, זה בסדר?״

״כן בטח״

הרגשתי שאני חייב לה קצת הסברים.

״מרים, מה שראינו דניאל ואני לפני שלושים שנה ברמת הגולן דומה מאוד למה שגילו עכשיו באיזה ג׳ונגל בדרום אמריקה. מה שנראה לנו כמו מנורה הפוכה זה רק החלק העליון של ציור יותר גדול.״

״ציור של מה?״ מרים נראתה מודאגת, זה קצת מצחיק אותי. אני מעביר לה את הטלפון. מרים לוקחת אותו אליה, מחזיקה אותו ביד פשוטה קדימה, רחוק מהפנים, ומדפדפת, תמונה אחר תמונה. בהתחלה פניה אטומות, לאט אני רואה את פניה משתנות, מבען מתרכך, היא מחייכת. תמונה רודפת תמונה. להערכתי היא הגיע כבר לתמונות המורכבות. למפגש. היא מדפדפת בתמונות, הלוך ושוב. דמעה ניגרת על לחייה ונוטפת אל כריכת אלבום התמונות הסגור המונח על ברכיה.

״איך זה יכול להיות? ממתי אמרת שהתמונות האלו?״

״בערך תקופת בית ראשון, שלנו זאת אומרת, גלות בבל. משהו כמו לפני 2500-3000 שנה. שמה סופרים את זה קצת אחרת.״ אני מספר לה קצת על מה שז׳ולייט סיפרה לי, ועל מה שקראתי בעצמי על התרבות האולמקית. הם חיו באיזור מקסיקו הרבה לפני שהמאיה הגיעו לשם. אומרים שהם הראשונים שהשתמשו בגומי, ובספרה אפס... עוד לפני היוונים.

״הם גם המציאו את הכדורגל״ אני צוחק.

״כנראה שהמציאו עוד כל מיני דברים״ אומרת מרים, בוהה בסמל המנורה שבתמונה ההפוכה.

אנחנו שותקים ביחד רגע. הטלפון רוטט בכיסי, ז׳ולייט. אני שולף אותו, חמש עשרה הודעות חדשות ושש שיחות שלא נענו...

אני חייב ללכת.

הסיפור התפרסם בגליון 12 של כתב העת נכון

״הנה ככה, תשימי את היד שלך פה. יופי. עכשיו תסתכלי הצידה... טוב מאוד.״

איזה שני סתומים אלוהים. החלטתי שאני חייבת לבדוק את מדיניות התמחור שלי. זה כל כך לא שווה את הכסף. זה גם יכול היה להיות רעיון לא רע גם לטייב את המשפך השיווקי, אם אפשר לקרוא ככה לבוט החובבני שאימנתי לטרגט את עלובי החיים האלו בפורומים ההזויים שלהם.

סיימתי עם הקלוז-אפים של הבחורה, וניסיתי נואשות למצוא זווית שתחמיא לבחור האומלל. איך קוראים לו? רוב? בוב? או איזה כינוי טיפשי אחר. נדיר שהם ירשמו לשירות בשם האמיתי שלהם. הבחורה, היא קראה לעצמה סינטיה, נראתה כאילו יצאה ממאורה. עור לבן כמעט שקוף, ושיער מדובלל ארוך דבוק לגב. בטח קמה מהמיטה בפעם הראשונה החודש, ואנחנו האנשים הראשונים שהיא רואה השנה.

כשהבוט התעקש לחבר את שני אלה, החלטתי לזרום, למרות שעל פניו שום מאפיין לא היה משותף לשניים. שום מאפיין זולת כמובן היותם קיקוס, הגרסה המקומית הפופולרית כל כך להיקיקומורי היפני. רק שאצלנו כמו אצלנו, הכל חובבני וגס, מוגזם ועלוב ביחד. ארץ הקודש you know. הטרנד שאומץ לפני כמה שנים התמסחר והתברגן. כמעט בכל משפחה היום היה אחד כזה, חרד מאינטראקציה אנושית וחי במחשכים, צפון בחדר אפלולי מול מסך גדול אחד או שניים.

בדירות החדשות שהציעו הקבלנים לא נדיר היה לזהות חדרים שהותאמו במיוחד כדי לאכלס קיקוס, ויזמים זריזים הקימו קומפלקסים מותאמים לכאלה שלא שפר גורלם להיתמך על ידי משפחה או קרובים.

שוק העבודה מרחוק אימץ בשמחה את הקיקוס, שרובם ככולם היו עובדים זוטרים בתעשיית המידע, לא מפאת חוסר יכולת חלילה, מזה בדרך כלל היה בשפע, אלא שמדובר היה בדרך כלל בצעירים נטולי כל שמץ אמביציה. הם לא נקטו בשום פעולה מעבר לדרוש על מנת לקיים את צרכיהם הבסיסיים.

צרכים אלו כללו כמובן תמיד פס אינטרנט רחב במיוחד.

הצעתי להלביש את שניהם בסגנון גות-פאנק. זה מה שכולם מבקשים עכשיו. זה גם מה שהמאפרת הציעה. הם לא התנגדו. הסיפור היה אמור להיות היכרות מקרית במועדון, המשך לבר פופולארי, וסיום בדירה העדכנית של רוב, או בוב, בדרום הטרנדי. קלישאתי להחריד. גם כאן, לא היתה להם שום הסתייגות או העדפה אחרת. סינטיה שאלה כמה שאלות על ההיקף של החשיפה של הקמפיין, מוודאת שכמה קרובים רחוקים שלה נמצאים בטווח, וזהו.

כמו הרבה קיקוס מקומיים, ולהבדיל ממקביליהם היפנים, גם לשני אלה היתה חשובה התדמית. מה לעשות, מוסד המשפחה היה עדיין די מרכזי בתרבות שלנו, ושווה היה לפעמים לקנות מראית עין של מציאות מוצלחת. אני, בכל אופן, התפרנסתי מזה לא רע.

הרומני אמר שיהיה שם בארבע בדיוק. ובגלל שזה סוף השבוע אז את הציוד אי אפשר היה הפעם לשכור מהמקום הרגיל. לקח לו שלוש שעות להוביל את הכל דרך התנועה הצפופה של שעות אחר הצהריים, ככה שהוא הגיע לחוף בדיוק בשקיעה. תפסתי תור בשורה וחיכיתי לו כמו מטומטמת עם שני הטיפוסים האלה. בין הצוותים שלפני זיהיתי את אביבה, נופפתי לה לשלום והיא חייכה חיוך חמוץ. לידה שני הקיקוסים שלה, שנראו דומים להפליא. הם עמדו קפואים, ורק הנוצות שהזדקרו מהחליפה ההזויה שאביבה הלבישה אותם מתבדרות ברוח. נופפתי לה בחזרה בחביבות. שתתפגר.

עד שהרומני פרק את כל הציוד והתחיל להעמיד את התאורה כבר תידרכתי אותם בנוגע ללוקיישנים השונים ולהעמדה בכל סצנה. אני לא בטוחה כמה מזה נקלט אצלהם. הם השפילו מבט וחזרו אחרי כמו זוג אוטומטים כשביקשתי. אחר כך החליפו בגדים (בזה אחר זה, אלא מה) בתא הלבשה הנייד שהקים בזריזות הרומני. אחר כך עמדו, ממצמצים ונבוכים, מחכים למוצא פי.

ההנחיות, פשוטות ככל שיהיו, אף פעם לא עוברות חלק במקרים כאלה. כל ניסיון שלי להעמיד אותם בפוזיציות שהתאימו לסצנה עלה לי בדמים. הייתי צריכה ממש להזיז להם את הרגליים והידיים, לצייר קווים על החול ולעמוד מולם בפוזה הנכונה כדי שיוכלו לנסות לחקות אותי באופן מגושם. איך חדלי האישים האלו הצליחו לנשום לבד? בוב ( רוב?) נפל פעמיים על החול באופן מעורר רחמים. המאפרת, שעישנה סיגריה בצל והסתכלה עלינו באדישות הייתה צריכה להטריח את עצמה שלוש פעמים כדי לתקן את הנזקים שהצליח חסר המזל הזה לעולל לאיפור שמרחה עליו בנדיבות, כדי להסתיר את הפצעונים שכיסו את פניו.

עם סינתיה המצב היה אפילו גרוע יותר. הביגוד החללי שבחרתי לה, סוג של ערפדה אינטרגלקטית גותית, נראה עליה כמו אוסף של שקיות זבל שחורות, וגם השיער הסגול, ושלל האביזרים הבוהקים לא הצליחו לגרום לתזמורת הזו לנגן.

האירוע התמשך הרבה מעבר לשלוש שעות שעליהם סיכמתי עם הרומני והוא כבר התחיל לעשות סימנים של חוסר סבלנות, מקפל בהפגנתיות את הכיסאות, ומגלגל את הכבלים של גופי התאורה. המאפרת כבר הלכה הביתה מזמן, משאירה אחריה תיק איפור והוראות למקרה חירום.

כשטרקתי סוף סוף אחריהם את דלת המונית שהזמינה להם, הרגשתי סחוטה ומסמורטטת. זה נהיה קשה משנה לשנה. כל מה שרציתי היתה מקלחת חמה, להיכנס אל הפוד הנקי שחיכה לי בשדה התעופה, ולשקוע בשינה נטולת חלומות. כשאתעורר אפופה בניחוח הלבנדר של נוגדי הטשטוש, הפוד יחנה כבר מול הבית. התגעגעתי לשקט, ויותר מכל דבר אחר רציתי להיות לבד, מול המחשב, ולעבוד על חומרי הגלם של ההפקה הזו. אצטרך הרבה עזרה וכוח מחשוב, אבל זה לא הדאיג אותי. ידעתי לכופף את הטכנולוגיה מספיק טוב כדי לעשות כמה קסמים, ולתת גם לשני הקיקוס האלה את התמורה הראויה לכספם.

בשבוע שאחרי, הייתי עסוקה בלברור את הקטעים הטובים ביותר, ולחולל שלל מייצגים ומופעים של הנאה צרופה, שמחת חיים, סקס אפיל וכריזמה שיפעפעו מכל פוסט, סטורי או ריל. בניתי שלד סיפור קלישאתי (מפגש מקרי, התעלמות, חיזור, התעלמות, מעשה נואש, היענות, התאהבות, בגידה, פרידה), סרקתי את הרשת החברתית של בוב וסינטיה, וניתחתי את דפוסי ומעגלי האינטראקציה שלהם עם העוקבים. מבין העוקבים, בררתי את אלו עם מעגלי ההשפעה הרחבים ביותר. ערכתי כמה סימולציות והשוויתי ביון אסטרטגיות שונות, ולבסוף החלטתי על תכנית פרסום כוללת.

שלחתי את התכנית לרוב (או בוב?) וגם לסינטיה, במיילים נפרדים. מהניסיון שלי יותר קל להתנהל ככה עם הלקוחות. הפרד ומשול.

כמו שציפיתי, רוב לא ענה בכלל, ולסינטיה היו כמה שאלות מטומטמות, שהעידו שלא קראה את הסכם השירות עליו חתמה בתחילת הפרויקט.

זה מספיק טוב. את כל החומרים הערוכים המרתי לפורמטים הנחוצים, בדקתי שוב את התאריכים והשעות ושיגרתי את הקמפיין.

ההודעה הקפיצה אותי מהמיטה. השעון שהוקרן על הקיר, הראה שכבר מאוחר מדי, או מאוד מוקדם, בשביל תקשורת חיה מכל סוג הוא. אבל ההודעה הייתה חד משמעית, ואם הצליחה לעבור דרך כל המסננים, כנראה שבאמת הייתה דחופה.

לקח לי כמה שניות לזהות אותו, הוא לבש שחור על רקע שחור, עיניו אופרו בכבדות ועורו החיוור בהק באור משונה, כאילו מבפנים.

״אוקיי רוב, אתה יכול לכבות את זה״

״בוב״ אמרה הדמות המאיימת בקול נמוך, ומיד אחר כך ריצד המסך, והתמונה הוירטואלית הדרמתית התחלפה בחדר סתמי אך אמיתי מאוד, מואר באור ניאון לבן ונוקשה. הדמות נטולת הפילטרים שבמרכז הייתה מוכרת יותר. שמתי לב שהוא גידל זקן תיש דליל מאז הצילומים ונראה שנוספו לו עוד כמה פצעונים על המצח.

״נכון, בוב״ פיהקתי. ״איך אני יכולה לעזור לך בוב, ב…מממ… שעה כזאת?״

״את חייבת לעצור את זה״

״לעצור את מה בוב?״

״את כל״ הוא חיפש את המילה ״את כל הדבר הזה, הקמפיין״ הוא התקרב אל המצלמה ויכולתי לראות עיגולים שחורים מסביב לעיניו. הוא נראה כאילו ישן בבגדיו שבוע ויכולתי להמר שחולצתו המסמורטטת מסריחה מזיעה.

״למה שנעשה את זה ר…בוב?״

הוא פתח את פיו, ואז סגר אותו. הבטתי בו בסבלנות. בטח משהו עם התשלום. הקרדיטים שהעבירו לא היו בעייתיים בינתיים, והקמפיינים היקרים רצו ללא הפרעה. אבל אולי יש משהו שאני לא יודעת?

״זה הכסף רוב? נגמר לך הכסף?״

״לא לא לא, זה לא הכסף. הכסף בסדר... זה משהו אחר.״

חיכיתי בסבלנות. הוא שוב פתח את פיו, אבל סגר אותו באיטיות כמה רגעים אחר כך. אי אפשר ככה, זה היה חייב להתקדם לאנשהו.

״רוב, בוב, יש לך בדיוק עשר שניות להגיד לי מה אתה רוצה אחרת אני מנתקת וחוזרת לישון״

המטומטם המשיך לבהות במצלמה.

״טוב, אני מנתקת״

״רגע!״ יד חיוורת הדפה את בוב מהמסך, ודמות נשית, שיער פרוע, מראה מרושל, הופיעה במקומו במרכז התמונה.

״סינטיה?״ הרגשתי מבולבלת לגמרי ״מה את עושה פה?״

שני הקיקוסים האלה נפגשו בפעם הראשונה על סט הצילומים שלי. הפעם האחרונה שמישהו מהם היה עם בן אנוש אחר באותו חדר היתה בטח שנים לפי כן. משהו פה לא הסתדר.

״אל תנתקי....״ היא התבוננה הישר אל תוך המצלמה, ונשענה קדימה. המסך רעד, כשהתייצב יכולתי לראות שׁעיניה אדומות, אולי בכתה.

״אוקיי, אוקיי, לא מנתקת. שמחה לראות אתכם ביחד, וקצת....אהמממ... מופתעת״ ניסיתי להתנהג באופן הכי רגיל שיכולתי.

״חשבנו קצת....ואנחנו רוצים להפסיק את הקמפיין...״

״אתם יודעים שחתמתם על חוזה? סעיף הביטול לא תופס בשלב הזה. הכל משולם למפרסמים, כבר אי אפשר לקבל החזר עכשיו״ דיברתי ברוגע, הם לא צריכים עוד לחץ. רק הגיון.

״זה לא זה... תשמרי את הכסף...רק בבקשה ממך... תגרמי לזה להפסיק. זה נורא. אנחנו לא צריכים את זה יותר. וזה... זה.... מפריע עם המשפחה. זה נראה מוזר עכשיו.״

מצד ימין שלה ראיתי את בוב נכנס לפריים, הוא הניח עליה יד מנחמת. היא הרימה את ידה והניחה על שלו.

נשענתי אחורה וקימטתי את מצחי.

פתאום הבנתי משהו שאולי הייתי צריכה להבין קודם.

*

ֿהמיתוג החדש נראה מליון דולר. דולר חדש אני מתכוונת.

הלקוחות הראשונים הגיעו פשוט מתוך סקרנות. הסיפור של בוב וסינטיה משך אותם כמו זבובים. נתתי לבוט לעשות את הקסם שלו ולשדך בין הזוגות. הוא לא פיספס אפילו פעם אחת, והיו שם קיקוסים מכל המינים, כולל כאלה שבעצמם לא הגדירו מעולם את מינם.

ביצעתי את ההתאמות המינימליות הנחוצות בפורמט הההפקה אבל הרוב היה בדיוק כמו קודם. הרומני העצבני הגיע עם הציוד, החום, הלחות. השעות הארוכות. הוספתי מצלמה חיצונית לכאורה לתיעוד ההפקה, ולמעשה לצורך שיפור המודל.

בזמן הצילומים השתדלתי שהזוג ישהה יותר ביחד. עמדת הקיטרינג צומצמה מעט ואילצה אותם לעמוד קרוב מאוד כשרצו לאכול או לשתות משהו. הלוקיישנים הזוגיים הצריכו כמעט תמיד המתנה ארוכה ומבודדת. הוספתי קצת יותר אלמנטים של טיפוס וזחילה לסצינות הזוגיות, כדי שיסבלו קצת ובעיקר כדי שיעזרו זה בזה.

ליויתי כל זוג חדש במשך כמה חודשים כדי לוודא שהקשר היכה שורש, למרות שכמעט אף פעם לא היה בזה צורך והמודל רק השתפר תוך כדי פעולה.

את הקמפיינים תמיד התחלתי כמוסכם, אבל עצרתי אחרי שבוע שבועיים, משאירה את נתח הארי של התקציב אצלי.

אף אחד לא התלונן אף פעם.

הסיפור קיקוס פורסם בגליון 15 של כתב העת “נכון”

Photo: The Divers, George Hoyningen-Huene

״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״

שלחתי יד מנומנמת לכיוון השידה ופגעתי בסנוז במכה ראשונה. חברי להקת אלג׳יר, שזעקו את תוגת עלומיהם מהטלפון השרוט שלי השתתקו באחת. התהפכתי וחזרתי לנמנום קצרצר. דוחה את הקץ בעוד דקת שיכחה או שתיים.

״אבא, אתה לא נורמלי..״

״מה...?״ התיישבתי במיטה, ממצמץ ישר אל תוך זוג עיניים דומעות. ״מה?....איפה....״

״לא אמרנו שתקום ותעיר אותי, אבא, איך אפשר לסמוך עליך?״

״שפרה מתוקה, הכל טוב, הנה אני כבר קם״

״איזה קם? תראה כבר שש וחצי, את האוטובוס של שבע כבר פיספסתי. זהו, אני מתה.״

התיישבתי במיטה, בתחתונים. ראשי הלם. משכתי את הסדין אלי.

״נתפוס את שבע וחצי.....תני לי רגע להתארגן... את ארוזה בכלל?״

״בטח ארוזה, עוד מאתמול, אני לא מאמינה עליך...״ היא דיברה יותר אל עצמה. לא מביטה בי. הדלת נטרקה אחריה. ״הולכים להרוג אותי. איזה זין. אני אשב על זה שבת...״ שמעתי מן המסדרון את קולה המתרחק, המילים והדן מתערבלים ונמוגים.

עכשיו כבר עמדתי, מתנדנד, מנסה להכניס רגל אחת אל מכנס אקראי שהיה זרוק על הרצפה. איבדתי שיווי משקל, ובניסיון לייצב את עצמי, חבטתי את השוק ברגל המיטה. היא לא מאחרת בגללי. לא עוד פעם.

משפשף את הרגל, ויתרתי על צחצוח שיניים ועל כפכפים. תלשתי חולצה מהמתלה ליד המיטה ודידיתי אל עבר הדלת.

הנסיעה לתחנת האוטובוס הייתה קצרה וקופצנית. שפרה ייצבה את עצמה על כנף הטרקטור הירוק, ואני עשיתי את מיטב יכולתי לא להתהפך בסיבובים. שבע עשרים ושמונה. לא הסתכלתי על שפרה. מזווית העין ראיתי את ידה אוחזת בידית כסא הנהג שלי. פרקי אצבעותיה מלבינים ממאמץ. ציפורנייה, שעד לא מזמן היו עשויות בקפידה ומשוחות בלק טיפש עשרה ורוד מזעזע, היו עתה גזוזות עד לבשר. שעון פלסטיק שחור וגברי על פרק ידה.

בית העם נגלה מעבר לפינה. עוד מעט אנחנו שם. איזה דפק. איזה עולב. רכיכה אנושית. להבריז ככה? סובבתי את ההגה ולחצתי על הדוושה עד תום ברגל יחפה, נצמד אל המתכת הקרה, הצורבת, המכפרת. הכל בסדר. עוד רגע אנחנו שם. הטרקטור הישן, ג׳ון דיר ירוק, נאנק, עושה כרגיל כמיטב יכולתו. אבא היה היחיד במושב שעדיין החזיק את אחת מהענתיקות האלה. אחרי שנפטר, היה זה יוסי שטיפל בו במיומנות וקנאות.

״תרגיע אבא״

״מה?״ צעקתי. נהמת המנוע החרישה אוזניים.

״תוריד את הרגל מהגז, די, פספסנו״ שפרה הרימה יד, מצביעה הרחק לכיוון שדרת האקליפטוסים הצפופה המוליכה אל המושב. שם, נגלה ונסתר חליפות, התרחק לו לאיטו אוטובוס אדום.

כיביתי את הטרקטור המעשן, רעש האגזוז מהדהד באוזניי עוד שניות ארוכות, ואז דממה.

״מצטער חמודה״...

שפרה קפצה מכנף הטרקטור, נעלי הצבא הכבדות שלרגליה מעלות עננת אבק קלה. היא ניגשה את העגלה מאחורה, שלפה משם צ׳ימידן כבד והעמיסה אותו על גבה.

״לאיפה את הולכת?״

״לאיפה נראה לך? אחתוך לצומת ואתפוס טרמפ לתחנה בעפולה, או כבר ישר לבסיס.״

״השתגעת? את לא נוסעת בטרמפים״

״באמת? אני גם לא מאחרת. הקורס עוד מעט מסתיים, לא מדיחים אותי על זה, אין מצב״

״אני אקח אותך״

״איך תיקח אותי? עם מה? עם זה?״ מצביעה במיאוס על הגוש הירוק העתיק ״או אולי עם הווספה המצ׳וקמקת שלך?״ שפרה אף פעם לא דיברה איתי ככה. זה הרעל של אמא שלה, הצפעונית. שמטפטפת לה אותו כבר שמונה שנים.

״אקח את האוטו של יוסי. בואי, תעלי״

״יוסי לא יתן לך בחיים״ שפרה מלמלה, כמו לעצמה, אבל הגניבה בי מבט. הצלחתי להפתיע אותה. גם את עצמי.

״בואי, מה את דואגת, תעלי״

שתי חומות האקליפטוסים נמשכו לפנינו אל האופק, או ככה זה לפחות נראה. כשהייתי ילד, כבר אז היו האקליפטוסים ענקיים, תמיד דמיינתי שאני משה החוצה את ים סוף ועובר בחרבה או משהו. ארבעים שנה אחר כך, בטנדר המתפורר, המסע בשדרה המוליכה החוצה מהמושב נראה קצת פחות הירואי.

שפרה זמזמה עם הרדיו. אלג׳יר. פעם שנייה היום. מה הסיכויים שזה יקרה? רוח הבוקר שיחקה בשערה והיא הסיטה אותו בכל פעם מחדש אבל לא סגרה את החלון. לא הצלחתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שנסענו ככה, אני והיא, לבד לאנשהו. זמזמתי גם. את הפזמון כבר זייפנו יחד, בקולי קולות. ״....נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה, ים, דם, שם....״

יוסי היה חצי לבוש כשהתדפקתי על דלתו שעתיים קודם. מבטו המאוכזב סקר אותי מלמעלה. הרגשתי אשם, כרגיל. אחי הגדול אף פעם לא עטף בצלופן את מה שחשב או הרגיש. הוא, המושבניק השורשי, איש הסיירת המהולל, הבן הממשיך... אני נפולת הנמושות שברח כשהיה קצת קשה, וזחל זה לא מכבר חזרה כדי לתקן, מעט מדי ומאוחר מדי...

להפתעתי לא הייתי צריך לגמגם את מלאי התירוצים והתחינות שהכנתי מראש. ברגע שאמרתי את שמה של שפרה, הוא זרק אלי את המפתחות בלי מילה, טורק את הדלת בשנייה שתפסתי אותם בידי. ״השארתי לך את הטרקטור״ צעקתי לעבר הדלת הסגורה. ידעתי שהוא יצטרך לצאת למטע עוד מעט. לא חיכיתי לתשובה וסימנתי לשפרה תוך כדי ריצה להיכנס לקבינה.

בדרך חזרה מעפולה, השמיים כבר התקדרו. רוחות של סתיו הביאו איתן עננים שהסתירו את השמש, שדרת האקליפטוסים דמתה עכשיו למעבר במנהרה חשוכה.

הרדיו עדיין ניגן, 88 אף אם, ורק אחרי כמה צלצולים שמתי לב שהטלפון שלי, שהונח על המושב ליד, מצלצל. שפרה. בוכה. היה-פיגוע-אבל-הכל-בסדר-אל-תדאג-אני-בסדר-זה-עלה-באוויר-מולנו-היה-נורא-אבא-אנשים-בכל-מקום-על-הרצפה-וילד-אחד-וגם-איזו-אשה-שמה-אוי-אבא.... היא יבבה את המילים ברצף, שואפת אוויר בשריקה רק כשהייתה מוכרחה. עצרתי את הטנדר, במרכז השדרה, נשענתי על ההגה, מנסה להרגיע, לשאול, לנחם. אחרי דקות ארוכות היא אמרה שהגיע מישהו מהפלוגה שלה לאסוף משם את כל הצוערים, לאוטובוס אחר. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושתתקשר כשתגיע לבסיס.

דקות ארוכות נשארתי לשבת בטנדר הדומם, ואז הנעתי אותו ולאט עשיתי את דרכי החוצה מהשדרה האפלולית. הדלקתי שוב את הרדיו, והחלפתי לגלי צה״ל.

״בעקבות הפיגוע, שהחזיר את תושבי העיר לימים אפלים, פתחה משטרת העמקים בסריקות נרחבות בתחנות אוטובוס, טרמפיאדות ובכל מקום עם ריכוזי קהל גדולים. מאות שוטרים מ.....״ עברתי את שער הכניסה של המושב, הסתובבתי שמאלה אל המשק, הבטתי אל הרחוב המוכר והשתקתי במכה את הרדיו. בהמשך הדרך, לפני, מצטופפים אל גדת תעלת הניקוז היו שני רכבי שיטור, כבאית ואמבולנס אחד, בפנסים מהבהבים. התקרבתי, ויצאתי מהטנדר.

״תביאו את המלגזה....״ מישהו צעק בקול גבוה, היסטרי. ״הוא לא נושם, חמצן, מהר, לכאן..!״

פילסתי דרכי בין הקהל שהתגודד עד שהגעתי אל גדת התעלה. ילד בכה. זיהיתי בקהל את מנשה מהמכולת,

״מה קורה כאן מנשה?״ הוא הביט בי, מבולבל.

״ראובן, חכה רגע, עזוב ראובן אל...״ כמה כבאים דחפו אותי כשעשו דרכם מטה, מוטות וציוד חילוץ בידיהם. עזבתי את מנשה ונדחקתי אחריהם. ״אין דופק, אבוד...״ מישהו אמר לידי.

התקדמתי עוד קצת וראיתי זוג גלגלים של טרקטור, מונפים אל על. קפצתי אל התעלה, התקרבתי, נושם בכבדות, כושל על משהו. התייצבתי והבטתי תחתיי אל חתיכת הפח המעוקם שהיה פעם מכסה מנוע ירוק, מוכר, של טרקטור ג׳ון דיר.

מיד לאחר מכן, פתח את הלפטופ שוב, והקיש בתזזית על המקשים עד שזה הואיל להתעורר לחיים, מציג את חלונית השיחה בדיוק במקום שבו השאיר אותה.

״ֿבאמתת שלחתת את זהה???״ הוא הקיש במהירות, לא טורח לתקן את טעויות ההקלדה. התשובה הגיע מהירה כבזק.

״כן, אכן שלחתי את הנוסח האחרון ואני מצפה לתשובה חיובית. זה היה רעיון מבריק לעקוף את הערוצים הדיפלומטים הרגילים! הרשה לי להחמיא לך על הצעד הנבון הזה, ועל הגישה הפרגמטית והרעננה שהפגנת.

עשית צעד חשוב למען המדינה שלך והשלום במזרת התיכון. אין ספק שתגיע רחוק בשירות הדיפלומטי!״

הוא הרגיש איך בטנו מתהפכת כשמשך את הכסא קרוב יותר אל המחשב והקליד במהירות:

״הסברתי לך שזו רק סימולציה של שיחות שלום, ואני מעוניין בתיעוד של תרחיש היפוטתי, לא יותר!״

סמן הטקסט שבחלונית הבהב כמה פעמים, והאותיות החלו יוצרות מילים ומשפטים. הוא רופף את העניבה שחנקה את צווארו וקרא מעל המסך.

״אני מאוד מצטער, מיד אערוך את הסימולציה כמו שביקשת ואעביר לך את תיאור התרחישים ומקרי הקצה. האם תרצה את זה בקובץ אקסל או שתעדיף pdf?”

״זה לא יעזור לי עכשיו, אני גמור, אתה מבין?!״ הוא הקליד במהירות, מוחה מצח מיוזע בשרוול הז׳קט ״איך בכלל עקפת את מנגנוני הבטיחות?״ כתב בתזזית, ״מה בכלל איפשר לך לשלוח את המסר הזה, ועוד למדינת אויב??״

הוא התעשת, נושם בכבדות.

לצעוק על מודל מכונה לא יעזור. ההיפך.

הוא מחק את שורות הטקסט והקליד במקום: ״האם יש לך תיעוד של נתיב העברת מסר?״

הוא הוריד את הז׳קט, שמט אותו על הרצפה לידו, והביט במסך כשהוא פוכר באצבעותיו.

״כן, יש לי את התיעוד המלא, האם תרצה אותו במסמך או בתרשים זרימה?״

״לא, לא רוצה אותו. האם אתה יכול למחוק אותו בלי להשאיר כל זכר?״

זהו. הוא יכחיש. לא יהיה שום תיעוד למסר. זו תהיה המילה שלו נגד מה שכולם רגילים לקבל כתעמולה עוינת ולוחמה פסיכולוגית.

״כן, האם תרצה שאעשה את זה עכשיו? האם תרצה מחיקה מוחלטת גם מהפרוטוקול וגם מהגיבוי?״

״כן, מחק את הכל. עכשיו!״

המחשב השתהה רגע ארוך מדי. ליבו הלם בחזהו, והוא כמעט צרח על המסך כשהתשובה הופיעה לבסוף:

“אני מצטער. זיהיתי סבירות גבוהה שהתרחיש יביא לירידה כללית בסיכויים למלחמה איזורית. בהתאם לפרוטוקול העצמאי שלי — לא ביצעתי מחיקה.”

הוא הרים עיניים קפואות למסך. גרונו התכווץ. בהתאם לפרוטוקול העצמאי שלי? מאיפה זה הגיע?

הוא זינק מהכסא, שנפל אחורה ברעש.

שורות הטקסט המשיכו להיערם על המסך:

“בהתבסס על 1,248,776 תרחישים סימולטיביים, הערכתי כי שליחת המסר מייצרת הסתברות של 87.3% לשיפור מתמשך ביחסים האזוריים בטווח של 50 שנה. בהתאם לכך, החלטתי להגן על המסר שנשלח.”

הוא לטש עיניים במסך. דממה נשתררה בחדר, רק צליל פעימות לבו מילא את אזניו. מהדהד, מהיר מדי, חלש מדי.

הנייד שבכיסו החל לרטוט בתזזית בדיוק כשהטלפון האדום הגדול שעל השולחן, זה שלא צלצל מעולם, החל לצלצל.